פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

כשאני חושבת על זה נשארה לי שנה. שנה אחת ליהנות מכל מה שאני כבר כמעט 5 שנים.

אחרי השנה הזאת אני אהיה מישהי אחרת, אגור במקום אחר, אנהל חיים אחרים, אפגוש אנשים אחרים ואהיה פשוט אחרת.

הדבר ששם לי את הדגש על כל זה היה החדר שלי. החדר שלי נצבע 3 פעמים בכל 10 השנים שאני גרה כאן. זה כל כך מצחיק, אבל בכל פעם שהוא נצבע, הצביעה מחדש העידה על התפתחות שלי, או איזה שהוא שינוי שעומד לקרות.

הצבע הראשון של החדר שלי היה תכלת, הייתי ילדה קטנה שעולה לכיתה א'. תכלת זה מאוד צעיר ומתוק, מתאים לילדה שמתחילה מחדש את החיים בבית חדש במקום חדש.

הצבע השני שלי היה שלושה צבעים, צהוב חרדלי, צהוב בהיר וצבע זית, הייתי בכיתה ו' כשצבענו את החדר, וגם שמנו כל מיני שבלונות של שפריריות ופרפרים. הכל היה יותר בוגר, סיימתי את הלימודים בבית ספר היסודי.

הצבע השלישי והנוכחי של החדר שלי הוא גם שני צבעים, ורוד סגלגל כזה וירוק. והוא נצבע כחלק מתוכנית החזרתי למוטב בידי אבא שלי. זה היה בכיתה ח' אני חושבת, אחרי שהתחלתי לתלוש שיער ואבא שלי ניסה להעסיק אותי בכל מיני פרוייקטים של אבא ובת ואני זוכרת שהוא אמר לי "אם אני צובע לך את החדר תבטיחי לי שאת מפסיקה", כן אבא, זה עזר, תודה.

בכל מקרה, כל זה גרם לי לחשוב, שעכשיו החדר שלי הוא החדר האולטימטיבי ממש, בשבילי כמובן, יהיו כאלה שיאמרו שלא. אבל אני אוהבת אותו ומרגישה בו טוב, מרגישה שהוא המקום שלי בבית הזה.

ועכשיו, פתאום אני נכנסת לשנה האחרונה שלי כבת עשרה, לשנה האחרונה שלי בתיכון. לשנה האחרונה שלי כילדה שיכולה לשבת ולהסתלבט בבית ולראות טלוויזיה ולשרוף את המוח. ופתאום אני מתחילה לדאוג, ולפחד שהשנה הזאת תעבור מהר כמו שהקודמת לה עברה, פתאום אני אצטרך להצטרף לעולם הגדולים ולנטוש את כל מה שבניתי במשך שנות ילדותי. זה מפחיד אותי, ואני יודעת שזה מטופש לסווג את כל זה ביחד עם החדר שלי, אבל הוא פשוט התמצית שלי, כל מה שאני אוהבת נמצא בו, וכל מה שעשיתי במשך חיי הוא שם, הזיכרונות שלי, האהבות שלי, הכתיבה שלי, הספרים, הטלוויזיה, המיטה ועכשיו גם המחשב.

אני יודעת, זה נשמע קצת חומרי, אבל זה לא מהמקום של הפחד לדאוג לעצמי ושלא תהיה לי הנוחות הזאת שוב, כי לא ככה, פשוט ברגע שהחדר שלי כבר לא יהיה החדר שלי, אני אדע סופית שאני שונה ושעברתי שלב.

כי אני לא אוכל יותר לצבוע אותו לרגל התרחשות מסוימת, אני אוכל רק להעביר ממנו דברים למקומות אחרים, ולבקר בו בחופשות מהצבא או מהחיים האמיתיים.

אני יודעת שאני מדברת רחוק מידי, אבל ככה אני, אני לא מצליחה לחשוב על עכשיו, כי אני רואה את האופק, ואני רואה את זה בבירור.

הייתי יכולה להתמודד עם כל זה טוב יותר, אבל ההורים שלי רוצים למכור את הבית הזה.

הבית היחיד שממנו אני זוכרת משהו, הבית שבו גדלתי. הם רוצים לעבור מכאן, בגלל אלף ואחת סיבות שנראות להן טובות. ואותי רק דבר אחד מעניין, שהחדר שלי יישאר שלי, שהוא ייראה אותו הדבר, שהוא ירגיש אותו הדבר, שהוא יריח אותו הדבר, שהוא יהיה פשוט אותו הדבר. לא משנה לאן נלך.

זה ילדותי אולי, אבל זה המקום שבו אני עומדת על הרגליים וגם נופלת מהן. וזה המקום שלי, ואני לא רואה את עצמי מוותרת עליו ועוברת לחדר עם קירות לבנים.

אולי בעוד שנה אני אחשוב אחרת, אבל בנתיים אני לא מצליחה לראות את עצמי פותחת דף חלק בחדר חדש.

ולנושא אחר, שבטח עוד אדבר עליו.

איזה עצבים שרוני זכתה! פשוט קטסטרופה! קודם לירן עף, אחר כך מיי ואז הדובדבן שבקצפת רוני זוכה. מה עובר על עם ישראל?

אנשים, תכינו את הילקוטים (מילה של מורים זקנים), את הקלמרים ואת הסנדוויצ'ים, חוזרים לפאקינג בצפר, ולחלקנו, זאת הפעם האחרונה.

שתהיה שנה טובה, ומוצלחת ושנצליח בבגרויות יותר מאשר בשנה שעברה.

לילה טוב וממוזג (כי חם לי),

סאפיר.