לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

מקום בו ההשראה מקבלת מקום להישפך, הביקורת פורצת החוצה, החיים עוברים ברנדומליות מתסכלת ודפים שלא היו פעם עץ נערמים בתוך מחברת גדולה של כתיבה.

Avatarכינוי: 

בת: 31

MSN: 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2013    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אסימון


אני המתקנת הראשית של מתקניך השבורים

הצלצול תמיד צורם לי יותר מהאמת בפנים

הדפיקה בדלת לא כואבת יותר מהדפיקה מאחור

בדיוק בגלל הסיבה שאתה חמור

 

ויש לי עיניים תלויות במקומות ציבוריים

אח גדול, די גדול, לא גדול, לא אמיתי

ועיגולים קטנים שאמורים לספק תעסוקה

ערמות של כבדות שעוטפות אותי יום יום בשגרה

 

אוספת את הטיפות בלי שום סיבה נראית לעין

שלך בכל מקרה לא מסתכלת, רק סוטה לשוליים

מעניין אם כשאסתובב בלי להביט לאחור

אתה פתאום תבין שהיית חמור

 


ליד הבית שלי סתמו

נכתב על ידי , 9/12/2009 18:17   בקטגוריות עין, עיניים, שוליים, שבורה, אהבה, אחרון ודי, אני, גמילה, השראה, חזרה לעצמי, יחסים, מערכת יחסים, מציאות, סקס, עזיבה, עצבים, צל, אהבה ויחסים, שחרור קיטור, שירים, שירים שכתבתי, שירים שלי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



החדר שלי


כשאני חושבת על זה נשארה לי שנה. שנה אחת ליהנות מכל מה שאני כבר כמעט 5 שנים.

אחרי השנה הזאת אני אהיה מישהי אחרת, אגור במקום אחר, אנהל חיים אחרים, אפגוש אנשים אחרים ואהיה פשוט אחרת.

הדבר ששם לי את הדגש על כל זה היה החדר שלי. החדר שלי נצבע 3 פעמים בכל 10 השנים שאני גרה כאן. זה כל כך מצחיק, אבל בכל פעם שהוא נצבע, הצביעה מחדש העידה על התפתחות שלי, או איזה שהוא שינוי שעומד לקרות.

הצבע הראשון של החדר שלי היה תכלת, הייתי ילדה קטנה שעולה לכיתה א'. תכלת זה מאוד צעיר ומתוק, מתאים לילדה שמתחילה מחדש את החיים בבית חדש במקום חדש.

הצבע השני שלי היה שלושה צבעים, צהוב חרדלי, צהוב בהיר וצבע זית, הייתי בכיתה ו' כשצבענו את החדר, וגם שמנו כל מיני שבלונות של שפריריות ופרפרים. הכל היה יותר בוגר, סיימתי את הלימודים בבית ספר היסודי.

הצבע השלישי והנוכחי של החדר שלי הוא גם שני צבעים, ורוד סגלגל כזה וירוק. והוא נצבע כחלק מתוכנית החזרתי למוטב בידי אבא שלי. זה היה בכיתה ח' אני חושבת, אחרי שהתחלתי לתלוש שיער ואבא שלי ניסה להעסיק אותי בכל מיני פרוייקטים של אבא ובת ואני זוכרת שהוא אמר לי "אם אני צובע לך את החדר תבטיחי לי שאת מפסיקה", כן אבא, זה עזר, תודה.


  


 

בכל מקרה, כל זה גרם לי לחשוב, שעכשיו החדר שלי הוא החדר האולטימטיבי ממש, בשבילי כמובן, יהיו כאלה שיאמרו שלא. אבל אני אוהבת אותו ומרגישה בו טוב, מרגישה שהוא המקום שלי בבית הזה.

ועכשיו, פתאום אני נכנסת לשנה האחרונה שלי כבת עשרה, לשנה האחרונה שלי בתיכון. לשנה האחרונה שלי כילדה שיכולה לשבת ולהסתלבט בבית ולראות טלוויזיה ולשרוף את המוח. ופתאום אני מתחילה לדאוג, ולפחד שהשנה הזאת תעבור מהר כמו שהקודמת לה עברה, פתאום אני אצטרך להצטרף לעולם הגדולים ולנטוש את כל מה שבניתי במשך שנות ילדותי. זה מפחיד אותי, ואני יודעת שזה מטופש לסווג את כל זה ביחד עם החדר שלי, אבל הוא פשוט התמצית שלי, כל מה שאני אוהבת נמצא בו, וכל מה שעשיתי במשך חיי הוא שם, הזיכרונות שלי, האהבות שלי, הכתיבה שלי, הספרים, הטלוויזיה, המיטה ועכשיו גם המחשב.

אני יודעת, זה נשמע קצת חומרי, אבל זה לא מהמקום של הפחד לדאוג לעצמי ושלא תהיה לי הנוחות הזאת שוב, כי לא ככה, פשוט ברגע שהחדר שלי כבר לא יהיה החדר שלי, אני אדע סופית שאני שונה ושעברתי שלב.

כי אני לא אוכל יותר לצבוע אותו לרגל התרחשות מסוימת, אני אוכל רק להעביר ממנו דברים למקומות אחרים, ולבקר בו בחופשות מהצבא או מהחיים האמיתיים.

אני יודעת שאני מדברת רחוק מידי, אבל ככה אני, אני לא מצליחה לחשוב על עכשיו, כי אני רואה את האופק, ואני רואה את זה בבירור.

 

הייתי יכולה להתמודד עם כל זה טוב יותר, אבל ההורים שלי רוצים למכור את הבית הזה.

הבית היחיד שממנו אני זוכרת משהו, הבית שבו גדלתי. הם רוצים לעבור מכאן, בגלל אלף ואחת סיבות שנראות להן טובות. ואותי רק דבר אחד מעניין, שהחדר שלי יישאר שלי, שהוא ייראה אותו הדבר, שהוא ירגיש אותו הדבר, שהוא יריח אותו הדבר, שהוא יהיה פשוט אותו הדבר. לא משנה לאן נלך.

זה ילדותי אולי, אבל זה המקום שבו אני עומדת על הרגליים וגם נופלת מהן. וזה המקום שלי, ואני לא רואה את עצמי מוותרת עליו ועוברת לחדר עם קירות לבנים.

אולי בעוד שנה אני אחשוב אחרת, אבל בנתיים אני לא מצליחה לראות את עצמי פותחת דף חלק בחדר חדש.

 

ולנושא אחר, שבטח עוד אדבר עליו.

איזה עצבים שרוני זכתה! פשוט קטסטרופה! קודם לירן עף, אחר כך מיי ואז הדובדבן שבקצפת רוני זוכה. מה עובר על עם ישראל?

 

אנשים, תכינו את הילקוטים (מילה של מורים זקנים), את הקלמרים ואת הסנדוויצ'ים, חוזרים לפאקינג בצפר, ולחלקנו, זאת הפעם האחרונה.

שתהיה שנה טובה, ומוצלחת ושנצליח בבגרויות יותר מאשר בשנה שעברה.

 

לילה טוב וממוזג (כי חם לי),

סאפיר.

נכתב על ידי , 31/8/2009 01:19   בקטגוריות החדר שלי, אבאמא, בית ומשפחה, בצפר, גמילה, חדר השינה, חיים, מחשב חדש, מחשבות, מחשבות ותהיות, עצבים, בית ספר, שחרור קיטור, צבא, כוכב נולד 7, אחרון ודי  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



28,987
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.Bobale אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .Bobale ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)