פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

מסתבר שגם כשאת חושבת שחזרת בך ושכל מה שהפכת להיות נמחק כהרף עין, זאת רק אשליה.

נשארתי כשאני והיומיים האחרונים מוכיחים זאת היטב.

אני לא מסוגלת להבריז יותר, אפילו מחליבה ב7:20 בבוקר שבגללה אני צריכה לקום שעה לפני.

אני אחראית, ושוב לחוצה והיסטרית מכל דבר קטן בביה"ס.

אלוהים, זה ממש כמו תסמיני גמילה.

הייתי תלמידה כזאת עד כיתה ט', בעצם, אפילו פחות טובה, משום מה עכשיו כל המידות הטובות נפלו עליי.

אלי אמרה לי אתמול, "זה כאילו שהתחלפנו בתפקידים", "אני ישנה בחצי מהשיעורים ולא עושה שום דבר, ואת פתאום אחראית וקמה בבוקר ולא רוצה להבריז".

היא אפילו אמרה משהו על לוח השעם שיש לי בחדר "ספיר, מה זה הסדר הזה הכל כתוב לך כאן על פתקים!", ואני לא יכולה להסביר.

עדיין לא הייתי "חולה". בשנים הקודמות, לפחות פעמיים בשבוע הייתי "חולה", שזה בעברית פשוטה: עייפה, עצבנית, מדוכאת, שונאת איזה שיעור שיש לי באותו היום או סתם תירוצים כאלה או אחרים.

השנה הלכתי לביה"ס חולה. ממש חולה. לא "חולה מתורצת", חולה אמיתית.

אני מפתיעה את עצמי, ונראלי שגם את הסובבים אליי.

בקיצור, אני מוצאת בזה רק טוב. מה גם שאני בקטע של הבונוסים שמשרד החינוך מחלק השנה.

יאאלה חבר'ס, יש לנו רק עוד את מחר ואז שוב פעם יוצאים לפגרה, אחרונה לחגים של ההתחלה אני חושבת.

שיהיה יום מתוק, ותזכרו להיזהר ממתקפות חרא משולשות אם במקרה אתם מוצאים את עצמכם חולבים ברפת, אני צרחתי וצחקתי היום הרבה למראה החרא המעופף מעליי.

כמה תמונות מהזמן האחרון

יום כיפור (כן כן אני כופרת, שימו אותי בבית כלא, סקלו אותי באבנים)

החיים ושאר ירקות

 
 
 




טוב, אני זזה, לאנשהוא, לא ידוע לאן.

bb

התחלתי ללמוד פסנתר לפני שבועיים. כדי לנגן צריך לגזור ציפורניים. היה כרוך בכך סיפור קורע לב על העובדה שפעם כססתי ציפורניים וכבר שנים שאני מגדלת ומחליפה צבע לק כל יומיים. בכל מקרה, גזרתי, עכשיו הן קצרות לחלוטין.

בית הספר גומע ממני כל טיפת אנרגיה. יש תחושה שהימים בכלל לא מתחילים, הם רק נגמרים מהר מידי. כל יום אני מוצאת את עצמי מחדש שוב במיטה, נרדמת אחרי שלוש שניות והופס פתאום 7:00 בבוקר.

פספסתי בשבועות האחרונים את כל הסדרות שאני אוהבת, אני יכולה למחוק רשמית את "מכורה לטלוויזיה" מהרזומה שלי בגלל שזה פשוט לא קורה. אין לי זמן לשרוף. אני מתעסקת בעבודה, שיעורי בית והשלמת שעות שינה.

קובי ואני בדיוק מנהלים דיון סוחף באסמסים על עונות השנה בישראל.

קובי ציין שהסתיו מגיע. ואמרתי לו שאני אוהבת את הסתיו, כי הוא רגוע, וכתום, והעלים תמיד מכסים את הכל ונותנים תחושה רדומה שכזאת.

קובי אומר שהסתיו בישראל לא נחמד בכלל, ושהוא מעדיף את החורף.

אמרתי לו שאני אוהבת את החורף רק מתוך המיטה.

הרסיטל במוסיקה גרם לי ללחץ, לחץ שעכשיו אני מדחיקה משום מה. צריך לשלוח את הטפסים עד ה30 לספטמבר וכל יום עובר מהר מידי. האמת היא שאני ממש מפחדת מכל הבחינה הזאת, ומפחדת עוד יותר שלא אזכור את המילים לשיר מהתקופה הרומנטית בגרמנית. פאניקה, לחץ והיסטריה לא טובים למיתרי הקול.

רוצים אתם לנתח הרמונית ומלודית יצירות של באך? לא חשבתי כך לרגע.

היום הבנים בכיתה התחרפנו והחליטו להפוך אותה. (תקבלו תמונה להמחשה). קצת אחר כך הם הפכו אותה באמת והתחילו לזרוק כיסאות ושולחנות עד שבאה אחת המורות ותפסה אותם קופצים מהחלון ובורחים ממנה בזמן שאנחנו ישבנו בכיתה עם פיות פתוחים לרווחה, המומים ממה שכרגע ראינו.

אח"כ קיבלנו הרצאה של 40 דקות על כבוד עצמי ואיזה חוליגנים אנחנו ו"אני רק רציתי לאחל לכם שנה טובה". צודקת, הם דפוקים, אבל מה היא רצתה שאני אעשה? אעמוד ביניהם לבין השולחן ואגיד משהו כמו "זה או הוא או אני!". דפוקים בקיצור.

שעות העבודה ברפת ממשיכות להיות משעשעות למדי, פרט לריח והחרא הרנדומלי כמובן. אתמול אפילו האכלתי עגל עם בקבוק חלב ענק כזה. תדעו לכם שעגל הוא חיה מאוד מריירת אז מזל שלבשתי כפפות.

אני חושבת שזהו ודי, בטח יש עוד דברים מפוקפקים כאלה או אחרים שקרו לי ואני עכשיו מפאת עייפות כרונית משתלטת לא זוכרת בשביל לשתף אתכם קוראיי האהובים והדלים.

את החג אני מעבירה בקריות כבר מהיום בערב. אללה גפילטע ותפוח בדבש.

ועוד משהו קטן שאני פשוט חייבת לשתף עמכם, אתם פשוט תעשו לעצמכם טובה ענקית אם תקנו/תצרבו/תורידו/תגנבו את הדיסק החדש של Sia שאני פשוט חורשת כבר חודשיים. כל שיר שם הוא פשוט מתנה, בשיא הרצינות. 'Some people have real problems'

להלן תמונות ההמחשה ועוד קצת תמונות מפה ושם

נתכתב בשמחות.

בעצם, אחרי החג, האמת שמתכוננים כמה דברים נחמדים למדי כמו ערב סושי למרות שאני לא אוהבת. יהיה כיף בכל מקרה.

יאאלה מתוקים, אני הייתי סאפ.

(אני הייתי שמרית-שימי, זה האלטר-אגו החדש שלי, פרחה/ערסית. זה נורא כיף, תנסו גם).

יום רביעי, השעה 7:30 בבוקר, אני מגיעה לביה"ס בעודי עדיין ישנה, זאת רק אשליה, אני לא באמת ערה ומסתובבת אי שם בקמפוס.

נכנסתי בשערי הרפת, ריחות מרנינים עשו דרכם לאפי ואני חשבתי שמדובר בהפצצה גרעינית, לא פחות ולא יותר, אבל לא, זה היה סתם קקי של פרות.

מרוב בלבול ועייפות אני פשוט נעמדת שם באמצע שום מקום מוגדר, מסתכלת סביבי ומחכה שמישהו יגיע ויגיד לי מה לעשות עם עצמי.

כמה דקות אח"כ הילה יוצאת מהבניין ואומרת לי, "יאאלה ספיר מה את עומדת כאן תסתדרי ותיכנסי לחלוב".

"לחלוב? הצילו? את מי? מה עושים? איך זה עובד? מה אני עושה כאן?".

בחוץ עומדות להן בשורה מגפיי העבודה של הרפת המצופות חרא טהור של פרות שאוהבות לחרבן ברנדומאליות כך מסתבר.

אני שואלת את הילה אם היא שמה גרביים והיא דופקת בי מבט של "תגידי את חיה בסרט?", שמתי גרביים, נעלתי מגפיים (במידות שונות מסתבר) ונכנסתי למקום שבו חולבים.

אין לתאר את הריחות שם, ברגע שעשיתי את צעדיי הראשונים פנימה, פגשתי את דוד, האחראי, איש קטן קומה, מאפיר וחמוד, אמרתי לו בלי שום בוקר טוב או שלום "אני ספיר ואמרו לי לבקש ממך כפפות!", הוא הסתכל עליי קצת עקום והביא לי כפפות בלי יותר מידי שאלות.

ברגע שהכפפות על ידיי אני מרגישה מוגנת מכל דבר דוחה כזה או אחר שיכול לנחות על כפות ידיי ולגרום לי להרגיש כמו לכלוכית רק בלי הנסיך בסוף ועם הרבה קקי במקום.

הילה מושיטה לידיי מין בקבוק מוזר שכזה שבעזרתו מסתבר שמים לפרות יוד על העטינים, זה לא מסובך, זה פשוט נוזל. על הידיים. הבגדים. והרצפה.

הגעתי לפרה מספר 366, נקרא לה עדינה לצורך העניין, עדינה היא לא עדינה בכלל, היא יותר בקטע של לבעוט ולעשות מו. איך אני יודעת את זה אתם שואלים? כי עדינה בעטה לי ביד בזמן שניסיתי לשים לה יוד על העטינים, והבקבוק עף לתוך כל החרא על הבמה של הפרות. צעקתי לדוד "היא בעטה בי! והיוד בחרא! איך אני מגיעה לשם?". דוד צחק ואמר שהוא יביא אותו. אני נשמתי לרווחה שאני לא צריכה לטפס לתוך החרא ולהציל את בקבוק היוד בעודי בורחת מרגליי הפרות.

דוד התקרב בעודנו מחטאות את עטיני הפרות שעומדות בשורה משני הצדדים של החדר על הבמות הגבוהות ומחכות שיחלבו אותן, הוא קורא לנו לפרה אחת ומראה לנו איך לחבר את המכשיר שחולב את הפרות. זה נראה כמו עכביש די גדול, ארבעה צינורות ממתכת וגומי שמחוברים למין משאבה דיגיטלית, מחברים כל משאבה לעטין אחד ועוברים לפרה הבאה. כיף סופר דופר.

אחרי שנגלה אחת של פרות עברה חליבה, הגיע הזמן להכניס את הקבוצה הבאה. "ספיר, אלינור, תצאו החוצה ותכניסו את הפרות פנימה", אני ואלי בשיא הפאניקה יוצאות מהדלת בצד השני של החדר, עולות על המדרגות ומגלות את ארץ החרא, שם הרצפה היא לא רצפה, אלא פשוט הרבה חרא.

אני חושבת שאפשר היה לכתוב על זה סיפור נהדר, והמוטיב המרכזי בו היה "חרא". לא בעיה למצוא אותו בכלל.

אלינור ואני מתחילות למחוא כפיים בלי להיכנס פנימה יותר מידי ולהתקרב לפרות החופשיות, אנחנו מוחאות כפיים בהתלהבות וצוחקות וצועקות "יאאלה! מוווווו! להיכנס פנימה שמנות! נו! יש לכן חלב יאמי יאמי!".

כן, מיותר לציין שזה לא עבד, נכנסנו פנימה ואמרנו לדוד שהפרות לא אוהבות אותנו ושהן לא רוצות להיכנס.

דוד קרא לאלון, העובד השני שנכנס לארץ החרא ובשיא הנונשלנטיות טפח לפרות על האחוריים וגרם להן להיכנס למסלול החליבה. "טוב מה אתה רוצה, אתה עושה את זה כל יום".

ככה נכנסו ויצאו להן הפרות, שמים להן יוד, הן בועטות קצת, חולבים, מוציאים אותן החוצה. באמצע נכנסה פרה עם דלקת בעטין, אז עזרתי לשים לה עירוי (איה, כואב, אל תנסו את זה לעולם, בעצם, אני לא חושבת שבכלל תגיעו למצב כזה של לתת עירוי לפרה אבל בכל זאת).

והנה מגיעה לה השעה, החליבה האחרונה לבוקר, אלינור הלכה להאכיל את העגלים הקטנים, ואני והילה נשארנו בפנים, לנקות. עם צינורות המים שמחוברים שם כל מטר, היינו צריכות לנקות את הבמה מכל החרא, דוד אמר שהמקום צריך להיות נקי כמו בית חולים. כן טוב, לרמה כזאת של ניקיון אתה לא תגיע גם אם נשרוף את המקום ונבנה מחדש. מלוכלך שם, ומלא קקי לנצח.

נשארנו אני והילה לבד וניקינו, לפתע קלטתי שמשפריצים עליי מים. הילה! התחלתי לצחוק ולהשפריץ עליה גם, בכל מקרה אנחנו מלוכלכות ומסריחות, מים לא ישנו את המצב. מלחמת מים קטנה בזמן שגורפים חרא זה תמיד כיף.

סיימנו לנקות, הורדנו את הכפפות, יצאנו החוצה לחלוץ את המגפיים המג'ויפות שלנו והתחלנו ללכת לעבר ביתה של אלינור כדי להתקלח.

מיותר לציין שאחרי שעובדים ברפת, מקלחת היא הדבר הכי יפה שקיים בעולם, אני חושבת שאף פעם לא הערכתי את השמפו והסבון כמו שהערכתי אותם בעודי מתקלחת באותו היום.

לסיכום, זאת הייתה אחת החוויות הכי מצחיקות ומגניבות שעברתי ואני יותר משמחה שבחרתי ברפת כהתמחות שלי בביה"ס. ויש לי עוד חודשים רבים כדי לחוות זאת בחליבות בוקר, ועוד חודש אחד שלם שבו אגור במגורי הרפת ואחלוב שלוש פעמים ביום. ממש התגשמות כל חלומותיי חח

שיהיה לכולכם יום מוווווווווושלם וריחני להפליא,

אני הייתי סאפ.