פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

יש אנשים שנועדו לצפות בשקיעות.

אף פעם לא שאלתי למה. היה נדמה לי כי ברגע שאשאל אבזבז כמות עצומה של מילים ממחסן המילים של מישהו והוא יאבד את ההזדמנות לומר משהו חשוב למישהו אחר. וכך בגלל שאפצה את פי, תאבד לה הצהרת אהבה או ייעלמו מילות פרידה. ולכן שתקתי. כמו היסיתי ילד קטן מלהרעיש בזמן תפילה.
המשכתי להביט בשמש. לאט ובזהירות היא נפרדה מן החלק המואר של השמיים והתאחדה עם הים.
דימיתי אותה לרקדנית, את השמש. תנועותיה היו רחוקות מפזיזות. היא התקדמה צעד אחר צעד, כמו תינוק העושה את צעדיו הראשונים לעבר אביו המביט בו בפליאה, כאילו זה עתה ראה פלא עולם מתקרב אליו בצעדים קטנים של תמימות.
בכל מקרה, כך ישבנו שם, על הספסל. אני והיא. לא הכרתי אותה והיא לא אותי. חלקנו שתיקה של שקיעה. חלקנו את שעות הדמדומים. היינו בודדים ביחד.
נדמה שמעולם לא ידענו סופה. השלגים הכבדים היו מכסים את כל גגות העולם, אך מעלינו תמיד הייתה שקיעה. נראה כי לא יכולנו לשנות דבר, נועדנו לאותם זמנים, לאותם צבעים של טירוף חושים שקט מתובל בשלווה שדועכת.
לפעמים היא הייתה מניחה את כפה על ברכי. בפעמים הראשונות שעשתה זאת קפא גופי. שערותיי הסתמרו למגע ידה המסתורית. לא העזתי אפילו להסתכל על אותה יד. אותה יד שלאחר מכן דמיינתי כה ענוגה ומלטפת. חובקת את גופי ועוטפת אותי במגעה המסתורי.
וכך היינו יושבים שם, על אותו הספסל שדמם לו כבר חצי מאה, יותר או פחות על הגבעה המשקיפה לאופק המשותף לאלפי עיניים בוהות.
לפעמים גופי היה נעשה אחד עם השמש, וככל שהתקרבה יותר למצולות, כך גם עיניי נעצמו לאיטן עד שנפגשו עפעפיי עם סופם. באותם רגעים של עיוורון כל חושיי האחרים היו מתחדדים כאילו לקיתי באמת בחוסר היכולת לראות. ואותם רגעים היו כה בהירים כל כך שידעתי שהיא הגיעה. ריחה היה כמו משב של רוח ים, יכולתי לשמוע את הגלים מתנפצים על החוף, יכולתי לראות בעיניי רוחי את הקצף הלבן מקשט את החול שגם הוא דגדג לי בין אצבעות הרגליים. ואז היא הניחה ידה על ברכי.
קרביי זעקו בתוכי, בכל מאודי רציתי להביט בה, רציתי להניח עיניי על אותה אחת מסתורית שמטריפה את חושיי. אך השמש כבר נטמנה במצולות. והנה יכולתי להרגיש את כריות אצבעותיה מתנתקות מרגלי, וכמו שהגיעה, כך נעלמה.
לא ספרתי את הימים, זה לא היה תפקידי. אם היה זה תפקידי, הייתי פותח את דבריי ומצהיר כי יש אנשים שנועדו לספור את הימים. אך אני, תפקידי היה ללוות את השמש ברגעיה האחרונים לפני שהיא הולכת להאיר לאחרים את היום.
מעולם לא העסיקה אותי המחשבה, האם האנשים שנועדו לצפות בזריחות, מאושרים יותר. אבל אני בטוח שזה עבר לכם בראש. ואם לא, הנה לכם, התכבדו במחשבה, אני משאיר את ההתעסקות בה נטל למחשבותיכם. כי כפי שכבר יכולתם לנחש, את מחשבותיי העסיקה רק אחת.
ובשונה משתיארתם לעצמכם, מעולם לא ניסיתי לדמיין אותה. הותרתי אותה כפי שהיא, אלמונית. לא עשיתי זאת כי פחדתי מן האכזבה, או כי דמיוני לא מפותח וסוער מספיק. פשוט כי הספיק לי מגע ידה הרך ומשב רוח הים שהייתה מביאה עליי בכדי לזכור אותה.
חבל שלא הכרתי את זה שנועד לספור את הימים. כך אולי יכול היה לזרוק לי איזה מספר, לספר לי כמה זמן אני יושב כך ומלווה את השמש בסוף היום. אולי יכול היה לספר לי כמה פעמים ניתקה ידה של האלמונית מרגלי. אולם כל זאת בדיעבד, כי מעולם לא התעסקתי במחשבות חודרות מהסוג הזה באותם ימים.
ואותו יום, שהגיע כבר לשעת בין ערביים, לא רמז אף לא לרגע שסופו לא יהיה כמו האחרים. גברים ממהרים הותירו מאחוריהם צללים ממהרים עוד יותר כשירדו מן האוטובוס או המונית ומיהרו להגיע הביתה. והכלבים שבסמטה הצרה מלאת הפחים שמעולם לא אכזבו ובכל יום התמלאו בזבל מחדש- אותם כלבים ייללו את שירם כמו בכל אותו ערב, מקדמים את בואו של הירח ומחבקים ביללתם את החשכה שתאפשר להם לרבוץ בכל מקום שליבם יחפוץ.
אני יכול בהחלט לומר שעד לאותו היום, שכבר כמעט הפך לערב, מעולם לא חשדתי בדבר. יתרה מכך, לא הייתה לי סיבה. לא, זה לא שהייתי אדם מאמין, לא שמתי מבטחי בזרים או בגורל, אך פשוט מעולם לא תועתעתי.
אבל אז צפו להם מעל לפני המים אותם רגעים של בלבול. היכן משב הרוח המרענן החותם את היום? איפה מגעה המלטף של היד המסתורית המותירה בי להט בכל יום מחדש?
והזמן שלא נמדד על ידי המשיך לזלוג לו כמו טל בוקר הנוטף מעלים רעננים. לאט ובזהירות. מהר ובפזיזות. חוסר ההחלטיות תפס את המושכות. כבר לא הכרתי את הזמן. הוא היה זר לי.
בכל אותם רגעים שיכולתי לכנותם נצח - רק כי כך תחושת הבטן ציוותה עליי, לא כי יכולתי למדוד את הרגע – עצמתי עיניי. מבולבל, חשתי שאני עומד לאבד את אחיזתי, שרגליי יינתקו מן האדמה, שיציבתי תתעקם כמו ברזל חם המקבל צורה חדשה.
ואז, בעדינות שאין שנייה לה, יכולתי לחוש ברעננותה הזוהרת קרבה אליי. ולמרות שעיניי היו עצומות, הסתנוורתי. אזרתי את האומץ שלא מתפקידי למדוד אך אוכל לומר שאי אפשר היה להטיל ספק שהיה שם הרבה אומץ לאזור ופקחתי את עיניי. למולי נחשפו שמיים שחורים האוצרים בתוכם עיגול שחור עם הילה בוערת סביבו. מעולם לא נחשפתי למחזה שכזה. נפשי לא ידעה מנוח, וכל הווייתי כמו התרעמה כי נלקחה ממנה האפשרות ללוות את השמש ברגעיה האחרונים.
ליקוי חמה. נשמע באוזניי קול רך וענוג. ולא עצרתי לדמיין שפתיים אדומות מלאות תשוקה שלחשו באוזני הזרה. הסתובבתי, נאחז באומץ שעוד נותר בי ופגשתי בעיניה. ולמרות שהחושך עטף את הכל, יכולתי לראות את עיניה נוצצות ודמעה נושרת בקצה עיינה. הייתה זו אותה דמעה של בדידות הממלאת את הים שמחבק את השמש בשקיעה כל יום מחדש.

ערב ערב היא מתחה את הסדין על מיטתה לפני שנכנסה למיטה, התהלכה מסביב בכדי לבדוק כי הוא מתוח היטב, הידקה בכל הפינות, העבירה ידה בעדינות אך עם מעט לחץ על המיטה בכדי ליישר כל קמט קטן שאולי מסתתר שם.

כשסיימה לבסוף, נעמדה מול מיטת היחיד בחדרה הצר והביטה בסדין. פניה נראו הבריקו מאורה של המנורה שהיטלטלה מעל ראשה באור קלוש, עורה נראה חלק וקשיח כמו בובת חרסינה שברירית ודוממת.

לפתע עינה השמאלית החלה לרצד, בדיוק נמרץ, טיקים קטנים שטמון בהם קצב אחיד משלהם, מהיר אך לרגע לא עצבני, נדמה היה כי היא איננה מודעת לקצב החדש של פניה, שרירי פיה התכווצו והשוו לפניה ארשת מטרידה של אי נוחות, עיניה נפערו כאילו הייתה עדה למחזה כה מטריד עד שאיננה מסוגלת אף לעצום אותן בכדי להתחמק מן הזיכרון שנקש על הדלת במוחה והתפרץ ללא כל הזמנה.

בתנועה חטופה היא תלשה את הסדין המתוח בפראות וקירבה אותו אליה כאילו היה תינוק שזה אך נולד, היא החזיקה אותו בשתי ידיה וקירבה אל אפה, שואפת את ריחו לאט.

היא חזרה אל החדר, טיפת זיעה ניגרה ממצחה וגבותיה התכווצו בכל פעם שהביטה על מיטת היחיד שניצבה בחדרה הצר בעל הקירות האפורים המשעממים להחריד. היא אחזה בכיסא שעמד ליד דלת הכניסה ויצאה מן החדר. בעודה סוגרת את הדלת בעזרת רגלה, השתהתה לשניות אחדות בכדי לוודא ששמעה את הטריקה הקלה המאשרת שהדלת אכן נסגרה, ובאותם רגעים עיניה מתכווצות כאילו חדרה שמש מבין הקיר שמולה והיא מנסה להגן על פניה.

היא מתהלכת בקצב רגיל, קצב אישי, רגליה מטופפות על רצפת העץ הזולה ובכל כמה צעדים נשמעת חריקה קלה, אך זאת לא מטרידה את ראשה. בין סוף המסדרון לגרם המדרגות היא מדלגת מעל שטיחון קטן לרגליים המסתיר חור ברצפת העץ. היא עולה שתי מדרגות בכל פעם ולבסוף מגיעה לקומה השלישית, ממשיכה ללכת בעודה מחזיקה את הכיסא בשתי ידיה הצנומות. היא חולפת על פני מראה גדולה בחטף, ורידיה בולטים ועורה שקוף וחלק למשעי, שערה החום החלק אסוף לאחור.

ברקע מתחילים להישמע צלילים המזכירים חריקה, פעילות מסוימת של מכונה הפועלת בשיא כוחה, הרעש מחריש אוזניים ממש אך לה זה לא מפריע לרגע והיא מתקדמת לעבר החדר.

הכיסא ניצב סנטימטרים ספורים מן מכונת הכביסה הענקית הניצבת במרכז החדר, המזכיר בעיצובו את חדרה הצר בעל הקירות האפורים המשעממים להחריד, פרט לעובדה שיש זיכרון לטפט ישן שבעבר עטף את הקירות.

היא יושבת על הכיסא, מביטה בסיבובי המכונה, במים השוצפים, במרכך ובאבקה המתערבבים כולם יחדיו. גופה נשען לפנים, ידיה מונחות על ברכיה והיא מחזיקה את פניה בהן. ראשה נח בין שתי כפות ידיה ועיניה עוקבות בקנאות אחרי הסיבובים. עיניה נראות כמו משחק תעתוע לעיניים העומד לבלוע הכל בתוכו.

לפתע המכונה מאיטה את הקצב, לאט לאט עיניה נרגעות והיא מביטה בטיפות המים זולגות בתוך חלון המכונה.

היא קמה מהכיסא, לוקחת כמה צעדים לאחור ומתכופפת לעבר דלת המכונה, פותחת אותה, דוחפת את ידה פנימה ומוציאה את הסדין. ידה נתקעת בפנים והיא מנסה בכוח לשחררה, מושכת ומושכת עד שנופלת לאחור כשהסדין בידיה וממפרק ידה מתנתק צמיד לבן עם מספר סידורי ושתי אותיות ב"ח.

היא בחדרה שוב, הסדין שהספיק להתייבש, שוב נמתח לאורך מיטת היחיד שניצבת במרכז החדר, היא חוזרת על אותו התהליך, מותחת חזק לכל הכיוונים, מעבירה ידה בכדי לסלק את כל הקמטים שאולי מסתתרים, בודקת את הפינות כשלפתע צונחת על המיטה, נשימתה מסודרת אך קלושה, כמעט ואי אפשר להבחין שאכן מתבצעת פעילות נשימה, חזה נראה דומם כמו כל גופה.

"תאמר לי דוקטור, אתה חושב שהיא אי פעם תתעורר?"

"אין לדעת, נראה כי בתך שרויה במצב בלתי הפיך, סימני החיים טובים ונרשמת פעילות מוחית גבוהה, אך לא נראה דבר המרמז על כך שהיא תתעורר בקרוב".

"תודה דוקטור, אם כך, אני רק אלך להחליף לה את הסדינים, היא אף פעם לא אהבה את הריח של הסדינים בבית החולים".

יום רביעי, השעה 7:30 בבוקר, אני מגיעה לביה"ס בעודי עדיין ישנה, זאת רק אשליה, אני לא באמת ערה ומסתובבת אי שם בקמפוס.

נכנסתי בשערי הרפת, ריחות מרנינים עשו דרכם לאפי ואני חשבתי שמדובר בהפצצה גרעינית, לא פחות ולא יותר, אבל לא, זה היה סתם קקי של פרות.

מרוב בלבול ועייפות אני פשוט נעמדת שם באמצע שום מקום מוגדר, מסתכלת סביבי ומחכה שמישהו יגיע ויגיד לי מה לעשות עם עצמי.

כמה דקות אח"כ הילה יוצאת מהבניין ואומרת לי, "יאאלה ספיר מה את עומדת כאן תסתדרי ותיכנסי לחלוב".

"לחלוב? הצילו? את מי? מה עושים? איך זה עובד? מה אני עושה כאן?".

בחוץ עומדות להן בשורה מגפיי העבודה של הרפת המצופות חרא טהור של פרות שאוהבות לחרבן ברנדומאליות כך מסתבר.

אני שואלת את הילה אם היא שמה גרביים והיא דופקת בי מבט של "תגידי את חיה בסרט?", שמתי גרביים, נעלתי מגפיים (במידות שונות מסתבר) ונכנסתי למקום שבו חולבים.

אין לתאר את הריחות שם, ברגע שעשיתי את צעדיי הראשונים פנימה, פגשתי את דוד, האחראי, איש קטן קומה, מאפיר וחמוד, אמרתי לו בלי שום בוקר טוב או שלום "אני ספיר ואמרו לי לבקש ממך כפפות!", הוא הסתכל עליי קצת עקום והביא לי כפפות בלי יותר מידי שאלות.

ברגע שהכפפות על ידיי אני מרגישה מוגנת מכל דבר דוחה כזה או אחר שיכול לנחות על כפות ידיי ולגרום לי להרגיש כמו לכלוכית רק בלי הנסיך בסוף ועם הרבה קקי במקום.

הילה מושיטה לידיי מין בקבוק מוזר שכזה שבעזרתו מסתבר שמים לפרות יוד על העטינים, זה לא מסובך, זה פשוט נוזל. על הידיים. הבגדים. והרצפה.

הגעתי לפרה מספר 366, נקרא לה עדינה לצורך העניין, עדינה היא לא עדינה בכלל, היא יותר בקטע של לבעוט ולעשות מו. איך אני יודעת את זה אתם שואלים? כי עדינה בעטה לי ביד בזמן שניסיתי לשים לה יוד על העטינים, והבקבוק עף לתוך כל החרא על הבמה של הפרות. צעקתי לדוד "היא בעטה בי! והיוד בחרא! איך אני מגיעה לשם?". דוד צחק ואמר שהוא יביא אותו. אני נשמתי לרווחה שאני לא צריכה לטפס לתוך החרא ולהציל את בקבוק היוד בעודי בורחת מרגליי הפרות.

דוד התקרב בעודנו מחטאות את עטיני הפרות שעומדות בשורה משני הצדדים של החדר על הבמות הגבוהות ומחכות שיחלבו אותן, הוא קורא לנו לפרה אחת ומראה לנו איך לחבר את המכשיר שחולב את הפרות. זה נראה כמו עכביש די גדול, ארבעה צינורות ממתכת וגומי שמחוברים למין משאבה דיגיטלית, מחברים כל משאבה לעטין אחד ועוברים לפרה הבאה. כיף סופר דופר.

אחרי שנגלה אחת של פרות עברה חליבה, הגיע הזמן להכניס את הקבוצה הבאה. "ספיר, אלינור, תצאו החוצה ותכניסו את הפרות פנימה", אני ואלי בשיא הפאניקה יוצאות מהדלת בצד השני של החדר, עולות על המדרגות ומגלות את ארץ החרא, שם הרצפה היא לא רצפה, אלא פשוט הרבה חרא.

אני חושבת שאפשר היה לכתוב על זה סיפור נהדר, והמוטיב המרכזי בו היה "חרא". לא בעיה למצוא אותו בכלל.

אלינור ואני מתחילות למחוא כפיים בלי להיכנס פנימה יותר מידי ולהתקרב לפרות החופשיות, אנחנו מוחאות כפיים בהתלהבות וצוחקות וצועקות "יאאלה! מוווווו! להיכנס פנימה שמנות! נו! יש לכן חלב יאמי יאמי!".

כן, מיותר לציין שזה לא עבד, נכנסנו פנימה ואמרנו לדוד שהפרות לא אוהבות אותנו ושהן לא רוצות להיכנס.

דוד קרא לאלון, העובד השני שנכנס לארץ החרא ובשיא הנונשלנטיות טפח לפרות על האחוריים וגרם להן להיכנס למסלול החליבה. "טוב מה אתה רוצה, אתה עושה את זה כל יום".

ככה נכנסו ויצאו להן הפרות, שמים להן יוד, הן בועטות קצת, חולבים, מוציאים אותן החוצה. באמצע נכנסה פרה עם דלקת בעטין, אז עזרתי לשים לה עירוי (איה, כואב, אל תנסו את זה לעולם, בעצם, אני לא חושבת שבכלל תגיעו למצב כזה של לתת עירוי לפרה אבל בכל זאת).

והנה מגיעה לה השעה, החליבה האחרונה לבוקר, אלינור הלכה להאכיל את העגלים הקטנים, ואני והילה נשארנו בפנים, לנקות. עם צינורות המים שמחוברים שם כל מטר, היינו צריכות לנקות את הבמה מכל החרא, דוד אמר שהמקום צריך להיות נקי כמו בית חולים. כן טוב, לרמה כזאת של ניקיון אתה לא תגיע גם אם נשרוף את המקום ונבנה מחדש. מלוכלך שם, ומלא קקי לנצח.

נשארנו אני והילה לבד וניקינו, לפתע קלטתי שמשפריצים עליי מים. הילה! התחלתי לצחוק ולהשפריץ עליה גם, בכל מקרה אנחנו מלוכלכות ומסריחות, מים לא ישנו את המצב. מלחמת מים קטנה בזמן שגורפים חרא זה תמיד כיף.

סיימנו לנקות, הורדנו את הכפפות, יצאנו החוצה לחלוץ את המגפיים המג'ויפות שלנו והתחלנו ללכת לעבר ביתה של אלינור כדי להתקלח.

מיותר לציין שאחרי שעובדים ברפת, מקלחת היא הדבר הכי יפה שקיים בעולם, אני חושבת שאף פעם לא הערכתי את השמפו והסבון כמו שהערכתי אותם בעודי מתקלחת באותו היום.

לסיכום, זאת הייתה אחת החוויות הכי מצחיקות ומגניבות שעברתי ואני יותר משמחה שבחרתי ברפת כהתמחות שלי בביה"ס. ויש לי עוד חודשים רבים כדי לחוות זאת בחליבות בוקר, ועוד חודש אחד שלם שבו אגור במגורי הרפת ואחלוב שלוש פעמים ביום. ממש התגשמות כל חלומותיי חח

שיהיה לכולכם יום מוווווווווושלם וריחני להפליא,

אני הייתי סאפ.