קמתי היום בבוקר, אחרי שחזרתי אתמול מאירוע באיזה שעה לא מוגדרת ולא חוקית, למדתי, שעתיים רפת עיוני, סוג של גהינום שאף אחד בעולם הזה לא רוצה לעבור ואז בכדי "להמתיק" את כאביי במערכת מסומנות גם שעתיים מתמטיקה ואנגלית לקינוח.
אז אולי היקום מדבר אליי, או שאני מדברת אל היקום, או שאנחנו בכלל לא חברים ואני סתם ממש מתאמצת ומסתכלת בטלפון בכוונה זמן ממושך כדי שיגיעו השעות המגניבות האלה כמו 11:11 שגורמות לך לחשוב שאנשים חושבים עליך. כן זה בולשיט אבל זה תמיד נחמד לתפוס אחד כזה בזמן ולהרגיש שמישהו רחוק מחייך בגללי.
בקיצור, זמן לא דל בהחלט התבוססתי ברחמיי העצמיים, ואני טובה בזה, האמינו לי ידידיי, עטפתי את עצמי בשל הפסימיות הנודע שלי והסתובבתי בעולם חסרת כיוון.
והנה פתאום, נפלו עליי סדר, אחריות, רצון, היענות, וכולם במכה אחת. מחצו לגמרי את העצלנות, את חוסר האכפתיות ואת ההתעלמות הכללית מן העולם.
אמנם אישיותי לא חוסלה במכה, אל תיבהלו חברים, אבל משהו קרה. החדר שלי מסודר. זה לא מצב רגיל, והוא מסודר כבר חודש. חודש שלם בו ברגע שיש טיפה בלאגן אני עוצרת הכל ומחזירה את הבגדים למדפים, תולה אותם הקולבים, מארגנת את השולחן וזורקת בגדים לכביסה. ולא על הרצפה, לתוך הסל!
ביומיים האחרונים אני אפילו נחמדה לאמא שלי. ואני לא עושה שום דבר מרושע לאח שלי. אני מכינה שיעורי בית. ומגיעה לכל השיעורים בבית הספר. אני לא רואה טלוויזיה כמעט. בעצם. אפשר לקרוא לזה 'לא רואה טלוויזיה בכלל'.
ואני שואלת את עצמי, מה טוב יותר? חיי פרישות נינוחים וחסרי דאגות, כשאמא מעירה אותי בבוקר ושואלת אם אני קמה ואני עונה לה שלא ומכסה את עצמי עם השמיכה עד מעל הראש, או שאני מתעוררת לבד ומוכנה לפני כולם?
והאם אני הופכת לאותם אנשים קיצוניים (או שמא אני כבר?), שיש להם תקופות בחיים בהם הם ככה ולפתע כבר לא אותו הדבר?
והאם יש לי יותר מידי 'האם' בראש והוא מתחיל להסתובב? התשובה היא לא. כן. קצת. טוב. די.
יום כיפור
כבר סגרנו את הפינה הזאת בה אני מצהירה שאני לא חולה על היהדות.
בסיכום קצר של כמה מילים: השפלה נשית, פאגאניות, קיצוניות, הפרדה יתרה, חוסר אמונה מלאה באלוהים כיוצר של הכל.
ובכל זאת, בשנה שעברה צמתי בפעם הראשונה, ואני עושה זאת גם השנה.
פשוט משום שבא לי, לא מתוך שום מקום של כפרה או סליחה או איזה שהיא הכאה על חטא.
מספיק חורה לי כל החרדים האלה שמרעיבים את הילדים שלהם ואז צמים וחושבים שהנה אלוהים סלח. אלוהים גם אכל לילד שלך את כל הלחם?
לא משנה, אני לא אכנס לזה עכשיו, נחליט שניתן לזה איזה פוסט'ילה נפרד.
אני מלאת השראה ופתאום מצליחה לכתוב באנגלית. והעברית קצת נעלמה לי.
היא תחזור.
בנתיים הרסיטל עדיין באופק אלא אם כן אני לא אסיים למלא את הטופס המלחיץ הזה שחסרים לי בו כל כך הרבה פרטים.
צריכה לשלוח אותו ב29.9 אחרת חבל על כל מאמץ נוסף.
אני חושבת משהו קטן בתוכי מתפלל שמשהו יתפקשש ואני לא אצטרך לעשות את הרסיטל הזה.
טוב שקט, סבא גרם לי להאמין בעין הרע משום מה. טוב לא להאמין, אבל, אני לא רוצה לפתוח פה.
אמונות טפלות זה ממש כמו בריונות. אוף.
יאאלה, אני מתגלגלת מפה למיטה, אולי אני אפילו אקרא בספר שלא פתחתי כבר איזה חודש וחצי. בושה.
ואני עוד קוראת לעצמי תולעת ספרים. אני פשוט בושה לכל קוראיי הספרים, תנדו אותי, אני מרשה לכם.
לילה טוב מתוקים,
גמר חתימה טובה אני מניחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
