לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

מקום בו ההשראה מקבלת מקום להישפך, הביקורת פורצת החוצה, החיים עוברים ברנדומליות מתסכלת ודפים שלא היו פעם עץ נערמים בתוך מחברת גדולה של כתיבה.

Avatarכינוי: 

בת: 32

MSN: 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2013    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

19


אני רוצה מילים משלי שיקשטו אחרים. בלי ריח של שתן ועכבות של אחרים. אחרים שלא נטשו את עמדתם כמוני.

ניזוקתי. או שאולי הזיקו לי. מבלי להתכוון הפסקתי להקשיב לקול שאמור לכוון את אורות האיתות של חיי. וללא רישיון אני נוהגת. נוהגת לתוך סבך עמום של מציאות. מי נתן לי רישיון.

מצאתי את המקור לריח הצחנה שעולה ממני. הוא הבסיס לכל תעלוליי המגוחכים. תירוצים של מזדקנת צעירה שלא עלה בחכתה דבר מלבד ייסורים משניים. שיחות שחבל שלא נגנזו. מזומנים שבוזבזו.

אני טועמת מגוון עצום של גחמות. אבל את האצבע במעמקי גרוני אני שומטת, מניחה לה רק לדגדג את עצמי ברגעים של שחיתות בהמית, ריקבון גדלות משובח שהתעצם עם התבגרותי לכדי עיגול לא שלם, מקומר, מלא חצאי תובנות ושלוליות של מחשבות שאין ברשותי מגפיים מתאימות בכדי לקפץ לתוכן.

אני רוצה שינוי. ספונטני או אימפולסיבי? או שמא שניהם באותה המידה. ומה יש לשנות בכלל.

התוודעתי לאמת כואבת לא מזמן. בשביל לחיות את החיים האלה, צריך להיות עיוור ואטום.

אבל אני לא עיוורת ואטומה. אני בובה ומותק ונשמה. ואני יקירתי ואהובתי וחמדתי.

אני מחבקת את סבא כאילו זאת הפעם האחרונה שאחבק אותו. ואני כועסת על דודה כי עדיין נותרו לה כמה אסים.

ואני חברה של הוריי מרחוק וגם של חבריי. ואני נטמעת בהמון ואני שוקלת בכבדות. ואני התגלמות תרתי המשמע.

הייתי רוצה שיפחדו ממני כך שיאהבו אותי. אהבה יראה שכזאת.

נדמה לי שאף פעם לא תהיה לי אהבה.

נדמה לי שהראשון או הראשונה שיחפצו בי, אלך איתם.

נכתב על ידי , 7/5/2011 15:37   בקטגוריות שחרור קיטור, צבא, פסימי, סיפרותי, אהבה ויחסים, תשוקה, תקופה, תובנות, מציאות, מסקנות, מחשבות, כתיבה, חיים, גחמות, אינטלקט  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מי אמר הגדרה עצמית ולא קיבל?


אני חושבת שאם יצמידו לי אקדח לראש ויכריחו אותי לכתוב מי אני, לא יהיה לי שמץ מושג וחור גדול ייפער בראשי.

נורא קל ליפול למקומות הקטנים האלה של תיאורים מתיימרים כמו "אוהבת לצפות בטלוויזיה ולשמוע מוסיקה".

ובכלל, אדם יכול לתאר את עצמו? אדם יכול להעיד על מידותיו הטובות? או על צדדיו השליליים?

מי החליט איך זה עובד כל המטרה הזאת של הגדרה עצמית? האם זה מסתכם רק בסטרייט או גיי? ברזה או שמנה? באינטלקטואלית או מפצחת גרעינים?

נפתח לי כבר חור די גדול בראש וזה לא בגלל שום ירייה, זה מחיפושים. ואני לא יכולה לומר שבאמת חרשתי את הארץ, או את העולם, לא ביליתי שעות על גבי ימים על גבי חודשים במטרה לברר מי אני, כי בואנה, בשיא הרצינות, אני די חוששת.

אפשר לומר שמלחיץ לדעת מי את באמת. מה מסתתר מתחת לקליפה הזאת של ספיר, בעלת העיניים הירוקות, הקילו העודפים והשיער האדום (שזקוק לצביעה מחדש דחוף).

זה עוד יותר מפחיד אחרי שמישהו מגלה לך משהו על עצמך שעד היום השארת בצד. ככה מאחורי ערמות של מידע בלתי אמין בעליל צצה לה עובדה די לגיטימית שפוקחת את העיניים.

אם אני זוכרת נכון, נסענו אני ואמא, אני לא זוכרת מאיפה או לאן, המכונית שלה, אם בכלל מותר לתת לערמת זבל הזאת שם תואר יפה כמו מכונית, עשתה רעשים שאוזנינו רגילות לשמוע, אבל אני עדיין לא מסוגלת להתמודד עם הפרעות כמו שצריך אז החלון נסגר ודרשתי זאת גם מאימא.

היא אמרה שהגיע לסטימצקי ספר חדש, משהו עם האמת על כל שם, והיא כמובן חיפשה את השמות של המשפחה שלנו, "עלייך היה כתוב, ספירי, שאנשים בעלי השם שלך, מלאים בשנינות וסרקסטיות, אוהבים לצחוק ולהצחיק, אוהבים לדבר על הכל, בפתיחות הכי גדולה, רק לא על עצמם, את עצמם הם שומרים בפנים".

אז אני שואלת שוב, מי ביקש הגדרה עצמית ולא קיבל?

סליחה אמא, אבל אני ביקשתי שתספרי לי מי אני? ביקשתי להתוודע ברגע כה פעוט ומטופש למי שאני באמת? מי כתב את הספר המטופש הזה ולמה הוא לא כתב עליו איזה אזהרה נגד אימהות מטרידות שמנסות לגרום לילדות שלהן לדבר.

כוסעמק, עכשיו היא עלתה עליי, אני לא מספרת על עצמי כלום, בוקר טוב ישראל, בוקר טוב אמא, בוקר טוב ספיר.

כמובן שאחרי שהמילים האלה יצאו לה מהפה, כל מה שחשבתי עליו זה "אלוהים, זה נכון", ושיחות שלי עם אנשים החלו להתגלגל לי בראש, טלפונים, צ'אטים ושיחות נפש על כוס שוקו בקפה השכונתי הציפו את הראש שלי וכל מה ששמעתי הוא את בירבוריהם של אחרים ואותי מטיפה, תומכת ומחבקת במילים שלא קושרות את עצמן בשום אופן למצבי האמיתי שלי. הללויה להגדרה העצמית אני אומרת.

כמה דקות אח"כ חשבתי "כמה חבל שאני כבר לא מטופלת אצל הפסיכולוג שלי". ואכן חבל. כי אני חושבת שכל אחד שמנסה להגיע לאיזה הארה עצמית לגבי זהותו, ובכלל מה המצב איתו, זקוק לאיזה גבר חביב, בגיל העמידה, שיהנהן מולו וישאל "איך אתה מרגיש לגבי כל זה?".

 

אני יודעת שאני יכולה לברבר על זהות עצמית עוד מילים ארוכות, אבל אני רוצה לתת הזדמנות גם לאלה שלא מסוגלים להמשיך לקרוא אחרי מספר מסוים של שורות, שנראה לי שעברתי כבר.

לכן, אני משאירה אתכם עם ההגיגים הללו, שתחשבו לכם, מי אתם, והאם אפילו במילה אחת אתם יכולים לתאר קמצוץ ממי שאתם.

אני יודעת שאני עדיין לא מסוגלת, ובאימא שלי, מילה אחת זה אפילו יותר מידי כרגע.

 

היו שלום.

אני הייתי סאפ (לא! זאת לא הגדרה עצמית).

נכתב על ידי , 5/10/2009 23:34   בקטגוריות אמא, חיים, יחסים, מוות, מחשבות, מחשבות ותהיות, מטרה, מסקנות, מציאות, קטעים שכתבתי, ביקורת, שחרור קיטור, הגדרה עצמית, זהות, סטרייטים, גייז, רזה, שמנה, שמות, ספיר, אקדח  
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מסקנות


1. בני נוער לא אוהבים שעושים להם שרירים. מותר לנו להפגין אם אנחנו מנסים להעביר נקודה מסוימת.

ולחלוטין אין שום צורך להשעות אותנו כי ניסינו להעביר מסר אחרי שניסינו לפנות בצורה רגילה.

 

2. אני מצליחה לכתוב רק כשרע לי, או כשאני קוראת דברים של אחרים שמקפיצים לי איזה תא במוח שאחראי על כתיבה יוצרת.

 

3. אני בת זונה של קנאית.

 

4. לא טוב לי לא לעשות כלום. אני רק אוכלת ושורפת את העיניים מול המסך. ואז המחשבות מתגלגלות.

 

5. אף פעם אל תצאו החוצה בערב מדוכא, כשיורד גשם כל היום ובדיוק כשאתם מחליטים לצאת מפסיק ואתם חשים בני מזל, כי רגע אח"כ הגשם חוזר ובגדול.

 

6. עצלנות היא שמי השני.

 

7. כוסעמק.

 

8. אני כועסת על אנשים, ושונאת סדרי עדיפויות.

 

9. אני חושבת שכשאגדל, אני ואחי לא נהיה חברים טובים, או בקשר בכלל.

 

10. אני היסטרית אמיתית. שמצליחה לשגע את כולם ברגעי ההיסטריה שלה.

 

11. אני לא באמת יודעת להעריץ.

 

12. טלפון בבית זה השטן: תפסיקו להתקשר הביתה כי אני פשוט לא קמה לענות. לשם מה יש לי פלאפון שמחובר לי לוורידים?

 

13. ילדים בני 13 כבר אמורים להיות מסוגלים להכין לעצמם אוכל.

 

14. זה ממש מצחיק אותי עכשיו שבמקרה סעיף 13 מדבר על ילדים בני 13. כשמקריות קוראת במקריות באמת זה גורם לי לחייך.

 

15. התחלתי לכתוב באנגלית. והרבה. שירים. גמורים. פתוחים. קטנים. גדולים. אני מרגישה כמו אמא גאה.

 

16. הסעיף הבא לא יהיה מקרי, בעיקרון הוא נכתב כסעיף מספר 16, אבל מצאתי את זה מגניב שהוא יהיה מספר 17. נחשו למה.

 

17. לכתוב קורות חיים בגיל 17 זה מוזר.

 

18. אני שונאת שאבא שלי פתאום נזכר שאני קיימת רק כשאח שלי מצלצל אליו בצרחות שאני שרה חזק ועושה לו כאב ראש, אה ושאין אוכל במקרר.

 

19. אני שונאת שאבא שלי ממלמל דברים על הלוויות ושואל אם אני רוצה ללכת כשהוא יודע שהוא רוצה שאני אלך אבל אין לו את הביצים להגיד לי.

 

20. אני שונאת שכשאני מכינה אוכל ממש טעים לצהריים ועומדת במטבח שעות, אח שלי נכנס הביתה באיחור מסוים, ואני שואלת אותו "איפה היית?", אז הוא עונה "אכלתי אצל סבתא" ובא לי לזרוק עליו סיר רותח עם רוטב עגבניות אדום ועצבני.

 

 

אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני בבית בשעה הזאת (סתם אתם לא בגלל שזאת שעה לגיטימית להיות בבית), אבל בכל מקרה, אני אהיה בבית גם מחר ולא אלך לביה"ס כמו היום, כי המנהלת שלי השעתה את כל השכבה שלנו.

אני לא אפרט מחשש לחיי.

 

נתכתב בשמחות, או בצרות או מתישהו כבר.

אני הייתי סאפ.

 

בזכרון, אתמול. אני נראית שמחה הא?

נכתב על ידי , 22/9/2009 16:27   בקטגוריות אבאמא, אומנות, אוכל, אחי, אחים קטנים, בית ומשפחה, בצפר, גוף, התמכרויות, חברות, חברים, חיים, יחסים, לחץ, מוסיקה, מציאות, משפחה, עצבים, שגרה, שליטה, ביקורת, בית ספר, פסימי, שחרור קיטור, מסקנות, עצלנות, הפגנה, קורות חיים, אנגלית, טלפון, היסטריה, קנאה  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



28,988
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.Bobale אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .Bobale ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)