פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

"זה לא כיף לי!" אני צועקת.

אחי צועק אליי מהחדר שלו "גם לי לא!".

אנחנו נפגשים באמצע המסדרון.

"מה קרה?", "אני חושבת שהפסקת חשמל", "תבדקי בארון".

יורדים למטה, דרוכים, הכל שקט. "מעניין מה זה", יובי אומר.

אני פותחת את הארון, מסתכלת פנימה "שום דבר לא קפץ, הכל כאן בסדר".

"כנראה הפסקת חשמל", יובי ממלמל וכבר עם הטלפון ביד בודק אם זה רק אצלנו.

אני סוגרת את הארון והחשמל חוזר.

"יובי, אנחנו מכורים", "אשכרה, כמה היסטריה, כמה לחץ".

מה שקרה כאן לפני חמש דקות הזכיר לי את התקפי ההיסטריה של האחים לבית שובל.

יום אחד חזרתי לבית ריק, אני הייתי אצל אלעד והמשפחה יצאה לטייל.

חם לי, לח לי, כואב לי הראש ובכל זאת אני מתיישבת מול המחשב, מזרימה את העולם לתוך הוורידים.

החלטתי להתקלח, ורבע שעה אח"כ שבתי למחשב היקר, אך הפעם, שוד ושבר, אין אינטרנט.

אם אתם רוצים לקרב אותי לטיפול סיעודי במחלקה סגורה, הנה הפתרון שלכם, תיקחו לי את האינטרנט.

אני הופכת אחוזת דיבוק ומאשימה את כל העולם ובת דודתו מדרגה רביעית בבעיה שלי.

טלפונים, צעקות, ו"מי נכנס לי לחדר כשלא הייתי כאן?" בדציבלים שיכולים לנפץ כוסות.

היסטרית, אני חושבת שציינתי את זה בתיאור אי שם בצד הבלוג.

אבא בא הביתה, ומתחיל במלאכה, ניסיונות חוזרים ונשנים לתקן את העוול שמכאיב לו באוזניים, ואני ואחי, במקום לעזור טכנית, אנחנו רק מייבבים "אבא, אל תיגע בזה, לא הכבל הזה לא קשור, מה זאת המדפסת, תוציא את היד מהשקע...".

קרציות בקיצור.

ואחרי שעות של עצבים, זיעה, מחשבות אובדניות וחיבור של כבלים מכוכב אחר למוח המחשב, אבא בטעות נשען על הקיר והאינטרנט חוזר. התקע שמחובר לחשמל, הוא היה רופף. מישהו אמר פדיחה?

אני צריכה ללמוד למבחן באזרחות שיש מחר. אותו מבחן שלא השכלתי ללמוד אליו כל החודש הקודם.

סוג של 238 עמודים בספר אחד גדול ומרושע. מי אמר 40 ולא קיבל?

Wish me luck

מסתבר שגם כשאת חושבת שחזרת בך ושכל מה שהפכת להיות נמחק כהרף עין, זאת רק אשליה.

נשארתי כשאני והיומיים האחרונים מוכיחים זאת היטב.

אני לא מסוגלת להבריז יותר, אפילו מחליבה ב7:20 בבוקר שבגללה אני צריכה לקום שעה לפני.

אני אחראית, ושוב לחוצה והיסטרית מכל דבר קטן בביה"ס.

אלוהים, זה ממש כמו תסמיני גמילה.

הייתי תלמידה כזאת עד כיתה ט', בעצם, אפילו פחות טובה, משום מה עכשיו כל המידות הטובות נפלו עליי.

אלי אמרה לי אתמול, "זה כאילו שהתחלפנו בתפקידים", "אני ישנה בחצי מהשיעורים ולא עושה שום דבר, ואת פתאום אחראית וקמה בבוקר ולא רוצה להבריז".

היא אפילו אמרה משהו על לוח השעם שיש לי בחדר "ספיר, מה זה הסדר הזה הכל כתוב לך כאן על פתקים!", ואני לא יכולה להסביר.

עדיין לא הייתי "חולה". בשנים הקודמות, לפחות פעמיים בשבוע הייתי "חולה", שזה בעברית פשוטה: עייפה, עצבנית, מדוכאת, שונאת איזה שיעור שיש לי באותו היום או סתם תירוצים כאלה או אחרים.

השנה הלכתי לביה"ס חולה. ממש חולה. לא "חולה מתורצת", חולה אמיתית.

אני מפתיעה את עצמי, ונראלי שגם את הסובבים אליי.

בקיצור, אני מוצאת בזה רק טוב. מה גם שאני בקטע של הבונוסים שמשרד החינוך מחלק השנה.

יאאלה חבר'ס, יש לנו רק עוד את מחר ואז שוב פעם יוצאים לפגרה, אחרונה לחגים של ההתחלה אני חושבת.

שיהיה יום מתוק, ותזכרו להיזהר ממתקפות חרא משולשות אם במקרה אתם מוצאים את עצמכם חולבים ברפת, אני צרחתי וצחקתי היום הרבה למראה החרא המעופף מעליי.

כמה תמונות מהזמן האחרון

יום כיפור (כן כן אני כופרת, שימו אותי בבית כלא, סקלו אותי באבנים)

החיים ושאר ירקות

 
 
 




טוב, אני זזה, לאנשהוא, לא ידוע לאן.

bb

1. בני נוער לא אוהבים שעושים להם שרירים. מותר לנו להפגין אם אנחנו מנסים להעביר נקודה מסוימת.

ולחלוטין אין שום צורך להשעות אותנו כי ניסינו להעביר מסר אחרי שניסינו לפנות בצורה רגילה.

2. אני מצליחה לכתוב רק כשרע לי, או כשאני קוראת דברים של אחרים שמקפיצים לי איזה תא במוח שאחראי על כתיבה יוצרת.

3. אני בת זונה של קנאית.

4. לא טוב לי לא לעשות כלום. אני רק אוכלת ושורפת את העיניים מול המסך. ואז המחשבות מתגלגלות.

5. אף פעם אל תצאו החוצה בערב מדוכא, כשיורד גשם כל היום ובדיוק כשאתם מחליטים לצאת מפסיק ואתם חשים בני מזל, כי רגע אח"כ הגשם חוזר ובגדול.

6. עצלנות היא שמי השני.

7. כוסעמק.

8. אני כועסת על אנשים, ושונאת סדרי עדיפויות.

9. אני חושבת שכשאגדל, אני ואחי לא נהיה חברים טובים, או בקשר בכלל.

10. אני היסטרית אמיתית. שמצליחה לשגע את כולם ברגעי ההיסטריה שלה.

11. אני לא באמת יודעת להעריץ.

12. טלפון בבית זה השטן: תפסיקו להתקשר הביתה כי אני פשוט לא קמה לענות. לשם מה יש לי פלאפון שמחובר לי לוורידים?

13. ילדים בני 13 כבר אמורים להיות מסוגלים להכין לעצמם אוכל.

14. זה ממש מצחיק אותי עכשיו שבמקרה סעיף 13 מדבר על ילדים בני 13. כשמקריות קוראת במקריות באמת זה גורם לי לחייך.

15. התחלתי לכתוב באנגלית. והרבה. שירים. גמורים. פתוחים. קטנים. גדולים. אני מרגישה כמו אמא גאה.

16. הסעיף הבא לא יהיה מקרי, בעיקרון הוא נכתב כסעיף מספר 16, אבל מצאתי את זה מגניב שהוא יהיה מספר 17. נחשו למה.

17. לכתוב קורות חיים בגיל 17 זה מוזר.

18. אני שונאת שאבא שלי פתאום נזכר שאני קיימת רק כשאח שלי מצלצל אליו בצרחות שאני שרה חזק ועושה לו כאב ראש, אה ושאין אוכל במקרר.

19. אני שונאת שאבא שלי ממלמל דברים על הלוויות ושואל אם אני רוצה ללכת כשהוא יודע שהוא רוצה שאני אלך אבל אין לו את הביצים להגיד לי.

20. אני שונאת שכשאני מכינה אוכל ממש טעים לצהריים ועומדת במטבח שעות, אח שלי נכנס הביתה באיחור מסוים, ואני שואלת אותו "איפה היית?", אז הוא עונה "אכלתי אצל סבתא" ובא לי לזרוק עליו סיר רותח עם רוטב עגבניות אדום ועצבני.

אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני בבית בשעה הזאת (סתם אתם לא בגלל שזאת שעה לגיטימית להיות בבית), אבל בכל מקרה, אני אהיה בבית גם מחר ולא אלך לביה"ס כמו היום, כי המנהלת שלי השעתה את כל השכבה שלנו.

אני לא אפרט מחשש לחיי.

נתכתב בשמחות, או בצרות או מתישהו כבר.

אני הייתי סאפ.