פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

קר בחוץ אבל הראש שלי כואב כאילו השמש קופחת מעליי כבר שעות. החדר שלי נראה עד לפני שעה כמו שטח מפורז אחרי מלחמה. סידרתי, וניקיתי קצת. פתחתי חלונות.

אתמול בלילה הלכתי לישון מאוחר אחרי משבר. אני אומרת משבר כי זה נתפס ככה בחוץ, מבחינתי אלה היו השעתיים הכי מטומטמות שהעברתי בחיי.

בקיצור? שני אנשים שלא סובלים אחד את השני, מדברים איתי על זה שהם לא סובלים אחד את השני. עד כה, הכל בסדר, ספיר סופגת, ספיר מכילה, ספיר לא מפרקת את החבילה, ואז טה טה טה טם, אחת מחליטה שאני מושפעת מהשני לרעה, ושהיא לא יכולה יותר להיות במחיצת שנינו כשאנחנו ביחד. היא מאוכזבת ממני, אבל מבינה שאני לא יכולה לראות את זה כמוה, מהצד. 

טוב חברים, אין לי מה לעשות עם זה. עודדתי אותם לדבר, אמרתי להם, אפילו אל תתנצלו, תצעקו, תקללו, רק תגיעו למקום שבו שניכם מיישרים קו אחד עם השניה. אבל לא! מסתבר שכל אחד מהם חושב שהשני אטום ושלדבר לא יעזור בכלום. 

אז כאן בלב שלם, אני מצהירה בשיא הכנות שהפסיק להיות לי אכפת ממש אתמול, אחרי שניתקתי את השיחה המי יודע כמה בשתיים בלילה, מתה מעייפות, מנוונת מוחית, מבולבלת ובעיקר, מותשת מהשטויות האלה, מה זה פה? גנון?

למדתי אתמול שזה לא משנה שאני צודקת, כי גם אחרים חושבים שהם צודקים.

מחזור ע"ב לנצח? I SURE HOPE SO

נתחיל בכך שלא היה בי כל רצון לצאת לטיול הזה בהתחלה, מאהל בדואי, מקלחות משותפות ומסלולים מטורפים בהרים Not my cup of tea בלשון המעטה.

יום שבת, אני בשיא האדישות, מתעוררת מאוחר, וממשיכה להישאר במיטה, לראות טלוויזיה ולהתעלם מהעובדה שאני צריכה לארגן תיק לטיול השנתי האחרון שלי כתלמידה בתיכון.

כל חצי שעה לא שכחתי לציין באוזניי הוריי כמה שאין לי זין לטיול הזה, שאני מעדיפה להיאכל ע"י לוויתן בעודי בחיים מאשר לישון באוהל מלא חרקים, אבל הארגונים המשיכו, התיק התמלא בבגדים, שק"ש ומעיל ואז נסגר, מחכה לעתידו בתא המטען של האוטובוס שייקח אותי היישר להרי אילת.

אי אפשר לספר יותר מידי, אז אחלוק עמכם רק כמה מהסיפורים:

במסלול של היום הראשון, המילים היחידות שיצאו לי מהפה היו "הצילו, אני עומדת למות, שמישהו ייתן לי יד, איה, אווץ', כוסעמק, למה זה קורה לי, אני עומדת ליפול".

כמה צחוקים, כמה פחד, מיליון דפיקות לב לדקה, והמסלול מסתיים בהצלחה, אני עדיין בחיים מסתבר.

בערב הגענו למאהל הבדואי, אני וחבריי בדיכאון למראה המקום בו אנחנו אמורים לצלוח את הלילה הראשון שלנו ואנחנו מתחילות לפתח תסמינים התאבדותיים למראה המקלחות והמוני בנות חצי עירומות שכל רצונן הוא להיות נקיות ולהריח טוב.

התקלחתי בסוף, בלי בגד ים, לבדי, מוקפת בוילון כחול המפריד ביני לבין עשרים בנות צווחניות שרוצות גם כן להתקלח, כל מה שאני זוכרת זה שפתחתי בטעות את המים הקרים ודפקתי צרחה, אח"כ פתחתי את המים החמים ודפקתי עוד צרחה ואז יצאתי מהמלקחת עם מגבת וכולן שאלו "את עירומה מתחת למגבת? את בלי בגד ים?", לא אלה העיניים שלכן מתעתעות בכן, מפגרות.

במסלול של היום השני השתמשתי באותו אוצר מילים, החלפתי קצת ידיים תומכות, שחררתי כמה משפטים סרקסטיים לאוויר העולם וקיבלתי שני התקפתי אסטמה. גם הספקתי לבכות, רק כי ההתקף האחרון שלי היה בבצפר יסודי, נראלי בסביבות כיתה ה', ככה שכוסאימא של ההר הזה שגרם לי להחנק.

המחנכת שלי קנתה לי טילון ויבבתי קצת לאמא ואבא בטלפון, אח"כ בערב נסענו לברביקיו באילת על שפת הים, רקדנו, אכלנו וצחקנו המון.

כמה מהבנים בשכבה הדליקו אבוקות, וכמעט שרפו שם את המקום (תודו שזה מטומטם עד כדי צחוק), ואז כשחזרנו למאהל גילינו שמחכה לנו שם קיפוד שהלך לי על המזרון ועל כל הדברים, כל המחזה קרה על רקע המנגינה מחרישת האוזניים של צווחות מטורפות של בנות שצועקות "קיפוד, עכבר, נחש, הצילו" בזמן שאני צוחקת ומצלמת את אסף מוציא את הקיפוד מהמאהל.

במסלול של היום השלישי, פחדתי קצת פחות, אבל כמעט מתתי פעמיים, שווה להישאר היסטרית מסתבר, עברנו מתישהו ליד הגבול עם מצריים והמדריך שלנו ציין ש"הגבול כזה מעפן שמעבירים דרכו סמים כלי נשק וזונות", תודה זה מה שרציתי לדעת. הוא גם נורא שנא אותנו בהתחלה כי הרבה מאיתנו לא ידעו מה זה שביל ישראל והוא הרצה לנו הרבה זמן אבל בעיקרון הוא פשוט רצה לקרוא לנו "מפגרים מפונקים שלא יוצאים מהבית ומחוברים מהתחת למחשב".

המחנכת שלי הסתובבה כל הטיול עם מחברת וקראה לזה "הלפטופ" והיא כתבה בפנים כל מיני הגיגים של בני כיתתי, ואני די השתלטתי שם על העניינים.

אני זוכרת משהו אחד שאמרתי, "כשאני חוזרת הביתה אני אומרת למיטה שלי: אל תדאגי אני לא עוזבת אותך שוב".

היה עוד אחד, "אם תביטו קדימה תוכלו לראות הר, ומימין הר, ומשמאל, איזו הפתעה מרעננת, הר!"

סיימנו את המסלול השלישי ועפנו לאילת, היינו בטיילת, אחרי סיור קצר, התיישבנו כולם ודפקנו ארוחה בבורגר קינג, היינו הילדים הכי רעבים באזור, כי חיינו על לחמניות מתות וטרופית במשך שלושה ימים.

הדרך חזרה הביתה הייתה מחרפנת, ישנתי עד העצירה הראשונה, ואז כבר הייתה ערה למשך 4 השעות הנותרות, היו הרבה שירים, צחוקים וירידה משמעותית וניכרת באיי.קיו של כולנו.

לסיום, אני אוהבת את כולכם, אני לא מאמינה שאני י"בניקית ושזה היה הטיול השנתי האחרון בחיים שלי, כל האחווה הזאת תחסר לי, אני בטוחה, למרות שאני כזאת מפונקת לפעמים ונורא אוהבת לקטר, נהנתי בתכלס מכל רגע, גם כשפחדתי להסתכל על הנוף ולא הסכמתי לרדת ירידות תלולות ומסוכנות.

אף אחד לא האמין שאני אתקלח ערומה באמצע המדבר, אף אחד לא האמין שאני אשן בתוך שק שינה, אבל לפחות אני לא כמו חלק מהבנות בשכבה שלי שצרחו בבוקר לבנים "תעופו מפה, אני לא מאמינה שראית אותי בלי מייקאפ" וכדומה.

ועכשיו, תנגבו את הלכלוכית בעין, הנה קצת תמונות

יאאלה עפתי מכאן,

XOXO,

סאפ.

נראה לי שגברים לא מסוגלים להתמודד עם זה שאישה יכולה להיות מצחיקה.

ולא סתם מצחיקה, אלא מצחיקה כמוהם או אפילו יותר.

אם את במקרה שנונה, חדה ומלאת הומור, זה כאילו הבקעת להם גול בין הרגליים וגם פגעת בביצים.

לא ידידיי, אני לא מדברת על ידידים וחברים טובים, אני מדברת על העניינים הרומנטיים שמתבשלים אצלנו על אש קטנה.

לא משנה כמה שנונה אהיה, אף פעם לא אזכה לאיזה צחקוק קטנטן, לאיזה הוקרה על המוח שלי שעובד שעות נוספות ושולח לי מחשבות מתקתקות והומוריסטיות שאירה החוצה לאוויר העולם.

כוסעמק, תצחקו שרמוטות.

אני גם נורא "אוהבת" את הבחורים האלה, ואני לא יודעת אם אפשר בכלל לקרוא להם בחורים, כי 17, בואו נודה, עדיין ילדים. הם מעידים על עצמם ללא היסוס כמה שהם בוגרים, וכמה מנוסים, ובחורות פה ועניינים שם, ו"כן כולם אומרים שאני בוגר לגילי".

מותק, אם היית בוגר לגילך, היית יודע שכבר כמה דקות אני מחכה שתפסיק לדבר.

וסקס, נושא המוכר לרובנו. איך בדיוק העובדה שעברו מתחתיך כל כך הרבה מבנות מיני אמור לגרום לי לרצות אותך? בשפה שלי אתה פשוט שרמוטה.

אבל הפלא ופלא, בנים הם לא שרמוטות, בנים הם מלאי ניסיון, הם הפעם הראשונה (והשנייה והשלישית והעשירית).

לבנים יש פתק מהמורה בו כתוב "אישרתי לו להתנהג כמו כלב ולרייר עלייך תמידית בנוסף להערות סקסיסטיות כל חמש דקות, עימך הסליחה".

ובקשר למתחסדים "לא כולם כאלה" היקרים, ציפיתי לכם ולכן הכנסתי תשובה כבר עכשיו, לא כולם כאלה, מאה אחוז, אבל זכותי לכתוב פוסט מלא התרעמות על האחוזים הקיימים באוכלוסיה שהעלו לי את הסעיף.

ושלא תבינו אותי לא נכון, עולם בלעדיהם, הוא לא עולם, כמו שעולם בלעדינו זה חורבה טוטאלית. ובדיוק בגלל זה במפץ הגדול נפלנו שנינו יחד מהשמיים (או בכל דרך מקורית אחרת שתבחרו להאמין בה).

אין לי שום דרך מקורית לסיים את הפוסט הזה, אין לי כל תובנה, או משהו לחדש. אז אני פשוט אשתוק ואתן לכם להתבוסס במחשבותיי הלא כל כך מקוריות.

אני הולכת לחדש את מיכל הציניות שלי ולטעון את מד העצבים מחדש.

אה, ואם תהיתם, לא אני לא פמינסטית, אני סתם בחורה חולה ומתוסכלת שלא *ביפ זמן מה.