פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

עוף מוזר. אין צורך לסביר או לחפש משמעויות. אני עושה דברים בלי להבין אותם עד הסוף ולרוב אני יודעת מה יהיו ההשלכות. אבל אני פשוט לא מסוגלת להמשיך כמו פעם ולעשות מה שלא בא לי.

אז סיננתי. וסיננתי. ואמרתי שאני מתגעגעת ושיתקשר וסיננתי שוב. ואז כשהיתל בי וצלצל הביתה שתקתי במבוכה וסירבתי לצאת. אין לי סיבה ואולי יש לי אלף. מה שבטוח הוא שאני לא מתחרטת, כי באותו רגע כל מה שהתחשק לי לעשות זה לשבת עם אמא שלי בסלון ולראות תוכנית ריאליטי זולה אך מספקת.

אני צריכה שינוי נוף, ושינוי חברתי, ושינוי בכללי. אני צריכה להשתחרר מהצבא. מצחיק איך הכל מסתכם למסקנה אחת: בעיות שצה"ל גרם להן בעקיפין.

ברור שאני בבסיסי בחורה שלא סגורה על עצמה, ואפשר לומר שהגיוס לצבא גרם לי ללמוד על עצמי המון ולהשתנות, אבל בסופו של דבר, השירות שלי הוא כרגע מעכב צמיחה אחד גדול.

אבל בזמן האחרון אני יותר סגורה על עצמי. אני גם עושה דברים ש"דה אולד מי" מעולם לא הייתה מעזה לעשות. כמו לעלות על טרמפ או ללכת כמעט שעה וחצי מהרכבת הביתה ברגל. או להסתובב בתל אביב בלי לדעת איך להגיע למעוז חפצי ופשוט לשאול אנשים ולהסתדר ולא להתקשר לאלפי אנשים שיסבירו לי איך למצוא את הדרך. ולא לפחד מאנשים. ולהגיד מה שאני חושבת. ועוד כל מיני פיצ'עפקס קיומיים כאלה.

היום גם היה לי איזה פרץ שירה מטורף בשירותים הקטנים בקומה הראשונה. שם יש את האקוסטיקה הכי טובה בבית. ומראה די מחמיאה. אז עמדתי שם ושרתי, ופתאום הבנתי שאני יודעת כבר מזמן מה הכי טוב לי לשיר. ואני יודעת מה יושב עליי בול ומה מתאים לי ובאיזה "ז'אנר" כביכול אני הכי טובה. עכשיו זה רק להאמין ולפתח. אם בכלל אלך לכיוון הזה של מוסיקאית יוצרת רעבה ללחם (או במקרה שלי ללחם קל).

יש מצב שאתחיל ללמוד לנהוג בזמן הקרוב, והתחלתי לחשוב על מה אלמד אחרי שאשתחרר, ואני קצת משחררת את הרצועה בכל הנוגע לדיאטה. 

השורה התחתונה היא שאני בסדר. ושאני אהיה בסדר ושיהיה בסדר!

והחשוב מכל!

אני קוראת את החדש של פאולו קואלו "אלף" שמו, והוא מעולה ונפלא ושמימי ופותח סתימות בריאות ובנפש וסותם חורים בלב ובראש

שאין שני לו ונותר לעד

אני חושבת שרק כשאוכל להביט במראה ולאהוב עד הסוף את מה שמוצג מולי בביטחון גמור, אני אצליח לגרום לכם להאמין במילים שיוצאות מפי ואתם תצליחו להיעלם בתוך עיניי החושקות בכך.

אני לא יודעת מתי זה יקרה, אני רק יודעת שבמשך הדרך הארוכה שלי לנקודה הזאת, אני אוספת חוויות חיצוניות שגורמות לי לפקפק בעצמי.

יותר מידי זמן שאני חושבת שהתנהגתי בטיפשות כשקעקעתי את הקעקוע הראשון שלי בגיל כל כך צעיר, מבלי להכיר את עצמי באמת ולדעת שכשאגדל, אופיי לא ייתן לי מנוח לגביו ולגביי המשמעות שלו, כי אצלי הכל חייב להיות משמעותי, זאת למדתי על עצמי לא מזמן.

אולי עוד אלמד לאהוב אותו, לעיתים כשאני חולפת במהירות בחדרי והמראה מציגה בפניי חטופות את הקעקוע על גבי, יש בי תחושה מסוימת, שאין לי איך להעלותה במילים, רק משהו כזה שגודל בי, שהגרעין בו נטמע כשקועקעתי, משהו שמדבר על נפש חופשייה, על החלטות פזיזות שגרמו לאושר במשך זמן לא מבוטל, על בגרות מסוימת, על היבדלות מאחרים. אני דוגלת בכל אלו ואולי הם טמונים בתוכי, ולעיתים הקעקוע שלי מזכיר לי אותם.

התחנה האחרונה

היום חשבתי לעצמי, כמה ספרים אספיק לקרוא עד שיאספו את נשמתי, עד שגופי הכושל יכבה את כל המערכות לתמיד.

לעיתים אני תוהה עד מתי אחכה בכדי להגשים את כל הנורות הקטנות האלה שמפוזרות מעל לראשי כבר שנים מספר, וגילי לא עולה אפילו על יותר משני עשורים.

תתפלאי

הגילוי הגדול ביותר שלי בתקופה האחרונה הוא שאין בי געגוע. אני לא יודעת מה הוא כאב הגעגוע, אני משקרת כשאני אומרת שהתגעגעתי כיוון שאני לא זקוקה לדבר, לאף אחד, כשאני הולכת ברחוב, מספקים אותי רק מבטים חטופים של זרים ושיחות חולין עם מוכרות אלמוניות בחנות. האין זה עצוב?

אני מצפה ומחכה ליום שאזדקק למשהו נואשות בכדי למלמל שהתגעגעתי. לא אכפת לי אפילו אם אתגעגע לחפץ, למקום, לריח, רק שאתגעגע.

אין הדבר אומר כי אני לא אוהבת, עורגת או זקוקה לעיתים לסובבים לי, למשפחתי ולחבריי הקרובים ביותר.

בולעת בלי ללעוס

התחלתי לקרוא אתמול את הספר "האיש שהיה יום חמישי" של גילברט קית' צ'סטרטון. גיליתי שלהחכים קוסם לי. המילים המתעתעות, השפה הנוקשה ועם זאת הזורמת, נבלעתי לתוכו ונותר לי רק השליש האחרון של הספר.

אתם מוצאים את עצמכם לפעמים שקועים כל כך בספר שפתאום אתם מרימים את עיניכם מן הכתוב ורואים שחלפו 50 עמודים, עברה שעה מאז שהבטתם לאחרונה בשעון ושצבעם של השמיים שונה? זה קרה לי היום, וחייכתי.

אני הולכת עכשיו בשביל לסיים את הספר, בשביל לשקוע בעולם שהוא לא שלי.

כתבתי היום קצת אחרת, מאזור אחר של הלב, מקווה שעיניכם לא נדדו לשום מקום רק כי נטשתי במקצת את הציניות והשעשוע.

נתכתב בשמחות,

ספיר.

הנשיקה הראשונה שלי, דווקא סיפור די מצחיק, היא הייתה בהפתעה לחלוטין מצידי, ומצידו של שותפי למעשה היא הייתה כנראה מתוכננת מאד.

הוא היה חבר מאוד טוב שלי, אבל כמו חברה הכי טובה, ואז הוא החליט שזה לא מספיק לו, עשה את הצעד. היה מתוק, ומפתיע ולא נתתי לזה להיות מוזר.

התגובה הראשונה שלי הייתה "מה אתה עושה?" והוא, כזה חמוד, "מנשק אותך", "חח באימאשלך, לא שמתי לב".

הסיגריה הראשונה שלי, אי שם באותה התקופה אני חושבת, מאיהל'ה, חברתי המדהימה משכבר הימים, החליטה שברצונה לנסות לעשן, הלכנו יחדיוה לקנות סיגריות בודדות בקיוסק שכבר סגרו אותו (מעניין למה, אולי כי היינו קטינים וקנינו שם אלכוהול וסיגריות -_-), ישבנו ליד ביה"ס היסודי בכיכר כרכור המפורסמת וניסינו לעשן. ככה עישנתי עד כיתה י"א, עם הרבה הפסקות עד שהפסקתי לגמרי, חבל על הריאות שלי ויותר מזה, על מיתרי הקול.

הפעם הראשונה שלי, טוב, היא לא הייתה כל כך מזמן, אני לא מפרטת יותר מידי, חוץ מהעובדה שהפרטנר שלי היה (ועדיין) מדהים, מתוק ומתחשב, ורק חזר על העובדה כמה חשוב לו שזאת אני שאיתו. כן, יש בחורים מתוקים בעולם הזה מסתבר. ואני תפסתי אחד, או שאולי הוא תפס אותי.

הפעם הראשונה שקינאתי, זה סיפור משעשע, הייתי בכיתה ד', עברה לכיתה שלנו ילדה חדשה, טל, וכל יום היא הייתה מתלבשת בצורה הכי מדהימה שאפשר (יחסית לילדה בכיתה ד' כמובן ויחסית לבגדים המזעזעים שהיו אז באותה תקופה), בכל מקרה, אני זוכרת שחזרתי הביתה ואמרתי לאמא "אני רוצה ג'ינס עם כוכבים כמו של טל!" ומאז אני חזק בעסקי האופנה.

את הפעם הראשונה הבאה, אני מציעה לא לקרוא, אלא אם כן אתן בחורה, כי מדובר כאן על המחזור.

זאת הפעם הראשונה הכי מצחיקה שיש, כמובן שלא אכנס לפרטים (איכס), אבל אני רק יכולה לומר שזה היה מלווה ב"אמא!!! מה זה? איכס! מה עושים? לאן להסתכל?" והרבה דרמה, כבר אז בגיל 13 התברכתי (או שלא) בהיסטריה משובחת.

הפעם הראשונה שקיבלתי כרטיס אשראי, היא תתפלאו ידידי הוירטואליים, היום! כן כן היום בבוקר נסעתי עם אבא לבנק וקיבלתי את כרטיס האשראי שלי שלצערי לא אשתמש בו כי אין סיכוי שאני מבזבזת את הכסף היקר שלי. אני חסכנית ברמות קשות, אני הבחורה הכי חסכנית שקיימת, ובכל זאת אני מצליחה לא להיראות כמו הומלסית (ככה זה כשעדיין חיים עם ההורים, להם יש כסף משמע הוא שלי [צחוק מרושע] ואני אבזבז אותו).

הפעם הראשונה שקראתי ספר טוב, זה היה בסוף כיתה ח', קראתי את 'צופן דה וינצ'י', מותח, עשיר ומלא תובנות בשביל ילדה צעירה שכמותי והבנתי שמעתה והלאה אני אהיה תולעת ספרים. וערמות הספרים בבית שלי רק מוכיחים זאת.

עדכונים של הרגע האחרון

אני מסיימת כאן, כי התחלתי ספר חדש 'האיש שהיה יום חמישי' של גילברט קית' צ'סטרטון, יש לו שפה מעניינת שעדיין לא נתקלתי בה והוא מאתגר אותי לקרוא עוד ועוד.

חוצמזה שהערב אני פוגשת את החברה החדשה של דודה שלי, ואני מתרגשת, הן כאלה חמודות ואני כל כך מאושרת בשביל מיכ שהיא מצאה מישהי.

המשקפיים החדשים שלי היו אמורים להיות מוכנים היום אבל אני אסע לקחת אותם רק ביום ראשון (ארג), תאזרו בסבלנות לפלא הזה, אתם תמותו על היציאה החדשה שלי, ואם לא, מכות.

בצפר זה כיף ומצחיק, חוץ משיעורי מתמטיקה בהם אני יכולה להישבע שמנת המשכל שלי צונחת ואין פעילות מוחית.

יש עוד המון מה לספר, אז אולי אשוב עוד כמה ימים לחפור בצורה נרחבת יותר, בנתיים אני זזה למיטה לקרוא.

יאאלה, נתכתב בשמחות.