פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

מחר הרוח תנשוב במפרשיה, ושערה הרך ירקוד לצליל השריקות הדקות.

פניהם של הבריות יאורו ובמרכז מחשבותיהם, הנודדות בדרכים, היא תהיה תמרור המראה את הדרך.

המילים שעל שפתיהם יגוללו את שמה שוב ושוב, כמו מחזרים בלילה קר.

מתיקותה תסעיר את יומם ולחלקם, גם את הליל.

היא תרקוד עימם לצלילי חוויות מרעישות ממלאות קנאה,

תתענג על מגעם הנחשק, הליטוף, החיבוק.

"זאת אני" היא תגיד כשעל פניה ארשת תמימות.

ולי רק נותר, לאסוף את אבק כוכביה, ולטשטש את עקבותיי.

מסתבר שגם כשאת חושבת שחזרת בך ושכל מה שהפכת להיות נמחק כהרף עין, זאת רק אשליה.

נשארתי כשאני והיומיים האחרונים מוכיחים זאת היטב.

אני לא מסוגלת להבריז יותר, אפילו מחליבה ב7:20 בבוקר שבגללה אני צריכה לקום שעה לפני.

אני אחראית, ושוב לחוצה והיסטרית מכל דבר קטן בביה"ס.

אלוהים, זה ממש כמו תסמיני גמילה.

הייתי תלמידה כזאת עד כיתה ט', בעצם, אפילו פחות טובה, משום מה עכשיו כל המידות הטובות נפלו עליי.

אלי אמרה לי אתמול, "זה כאילו שהתחלפנו בתפקידים", "אני ישנה בחצי מהשיעורים ולא עושה שום דבר, ואת פתאום אחראית וקמה בבוקר ולא רוצה להבריז".

היא אפילו אמרה משהו על לוח השעם שיש לי בחדר "ספיר, מה זה הסדר הזה הכל כתוב לך כאן על פתקים!", ואני לא יכולה להסביר.

עדיין לא הייתי "חולה". בשנים הקודמות, לפחות פעמיים בשבוע הייתי "חולה", שזה בעברית פשוטה: עייפה, עצבנית, מדוכאת, שונאת איזה שיעור שיש לי באותו היום או סתם תירוצים כאלה או אחרים.

השנה הלכתי לביה"ס חולה. ממש חולה. לא "חולה מתורצת", חולה אמיתית.

אני מפתיעה את עצמי, ונראלי שגם את הסובבים אליי.

בקיצור, אני מוצאת בזה רק טוב. מה גם שאני בקטע של הבונוסים שמשרד החינוך מחלק השנה.

יאאלה חבר'ס, יש לנו רק עוד את מחר ואז שוב פעם יוצאים לפגרה, אחרונה לחגים של ההתחלה אני חושבת.

שיהיה יום מתוק, ותזכרו להיזהר ממתקפות חרא משולשות אם במקרה אתם מוצאים את עצמכם חולבים ברפת, אני צרחתי וצחקתי היום הרבה למראה החרא המעופף מעליי.

כמה תמונות מהזמן האחרון

יום כיפור (כן כן אני כופרת, שימו אותי בבית כלא, סקלו אותי באבנים)

החיים ושאר ירקות

 
 
 




טוב, אני זזה, לאנשהוא, לא ידוע לאן.

bb