פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

מחר הרוח תנשוב במפרשיה, ושערה הרך ירקוד לצליל השריקות הדקות.

פניהם של הבריות יאורו ובמרכז מחשבותיהם, הנודדות בדרכים, היא תהיה תמרור המראה את הדרך.

המילים שעל שפתיהם יגוללו את שמה שוב ושוב, כמו מחזרים בלילה קר.

מתיקותה תסעיר את יומם ולחלקם, גם את הליל.

היא תרקוד עימם לצלילי חוויות מרעישות ממלאות קנאה,

תתענג על מגעם הנחשק, הליטוף, החיבוק.

"זאת אני" היא תגיד כשעל פניה ארשת תמימות.

ולי רק נותר, לאסוף את אבק כוכביה, ולטשטש את עקבותיי.

אל תחפשו אותי על מדף הייצור, כי נחטפתי כבר אלפי פעמים בידי עיניים תועות שחמדו בי.

גחמות אינסופיות השתלטו על המוחות הגדולים מכולם וניפצו אשליות כשהושיטו ידם אליי,

הרים וגבעות, מדינות וגבולות, מעברי חצייה ברחובות צדדיים הם עברו בכדי לראותי.

אני התחליף לתשוקה הבוערת בהם, אני הממתיק ולא הסוכר, אני בית המלון ולא המיטה החמה,

אני התמונה ולא הזיכרון הנצחי, אני יום ראשון ולא יום שישי.

אני הדגים ולא הכלב, אני הרצון ולא העשיה, אני הפיהוק באמצע שיחה.

אני המעלית ולא המדרגות, אני מעגלת הפינות, אני הבד השחור על המראה, אני שקר במצח נחושה.

אני האשראי ולא המזומן, אני האיחור הגדול שלא מגיע בזמן, אני הטעות וגם החרטה,

אני הנקמה המתוקה.

אני חושבת שנדפקתי.

אני לא יודעת למה זה קרה, או איך. משהו שונה.

אפשר לומר שזה לחלוטין גורם לי להרגיש כמו כוסעמק אחד גדול.

פעם עיניים שחורות כעורב היו מוציאות ממני הרבה יותר.

אני חושבת שאני צריכה איזה ריענון, משהו בסגנון רכבת הרים כפול 40.

יאאלה התגלגלתי מכאן, לכיוון המיטה פלוס שלט וקו חלק באזור המחשבות.