פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

יש אנשים שנועדו לצפות בשקיעות.

אף פעם לא שאלתי למה. היה נדמה לי כי ברגע שאשאל אבזבז כמות עצומה של מילים ממחסן המילים של מישהו והוא יאבד את ההזדמנות לומר משהו חשוב למישהו אחר. וכך בגלל שאפצה את פי, תאבד לה הצהרת אהבה או ייעלמו מילות פרידה. ולכן שתקתי. כמו היסיתי ילד קטן מלהרעיש בזמן תפילה.
המשכתי להביט בשמש. לאט ובזהירות היא נפרדה מן החלק המואר של השמיים והתאחדה עם הים.
דימיתי אותה לרקדנית, את השמש. תנועותיה היו רחוקות מפזיזות. היא התקדמה צעד אחר צעד, כמו תינוק העושה את צעדיו הראשונים לעבר אביו המביט בו בפליאה, כאילו זה עתה ראה פלא עולם מתקרב אליו בצעדים קטנים של תמימות.
בכל מקרה, כך ישבנו שם, על הספסל. אני והיא. לא הכרתי אותה והיא לא אותי. חלקנו שתיקה של שקיעה. חלקנו את שעות הדמדומים. היינו בודדים ביחד.
נדמה שמעולם לא ידענו סופה. השלגים הכבדים היו מכסים את כל גגות העולם, אך מעלינו תמיד הייתה שקיעה. נראה כי לא יכולנו לשנות דבר, נועדנו לאותם זמנים, לאותם צבעים של טירוף חושים שקט מתובל בשלווה שדועכת.
לפעמים היא הייתה מניחה את כפה על ברכי. בפעמים הראשונות שעשתה זאת קפא גופי. שערותיי הסתמרו למגע ידה המסתורית. לא העזתי אפילו להסתכל על אותה יד. אותה יד שלאחר מכן דמיינתי כה ענוגה ומלטפת. חובקת את גופי ועוטפת אותי במגעה המסתורי.
וכך היינו יושבים שם, על אותו הספסל שדמם לו כבר חצי מאה, יותר או פחות על הגבעה המשקיפה לאופק המשותף לאלפי עיניים בוהות.
לפעמים גופי היה נעשה אחד עם השמש, וככל שהתקרבה יותר למצולות, כך גם עיניי נעצמו לאיטן עד שנפגשו עפעפיי עם סופם. באותם רגעים של עיוורון כל חושיי האחרים היו מתחדדים כאילו לקיתי באמת בחוסר היכולת לראות. ואותם רגעים היו כה בהירים כל כך שידעתי שהיא הגיעה. ריחה היה כמו משב של רוח ים, יכולתי לשמוע את הגלים מתנפצים על החוף, יכולתי לראות בעיניי רוחי את הקצף הלבן מקשט את החול שגם הוא דגדג לי בין אצבעות הרגליים. ואז היא הניחה ידה על ברכי.
קרביי זעקו בתוכי, בכל מאודי רציתי להביט בה, רציתי להניח עיניי על אותה אחת מסתורית שמטריפה את חושיי. אך השמש כבר נטמנה במצולות. והנה יכולתי להרגיש את כריות אצבעותיה מתנתקות מרגלי, וכמו שהגיעה, כך נעלמה.
לא ספרתי את הימים, זה לא היה תפקידי. אם היה זה תפקידי, הייתי פותח את דבריי ומצהיר כי יש אנשים שנועדו לספור את הימים. אך אני, תפקידי היה ללוות את השמש ברגעיה האחרונים לפני שהיא הולכת להאיר לאחרים את היום.
מעולם לא העסיקה אותי המחשבה, האם האנשים שנועדו לצפות בזריחות, מאושרים יותר. אבל אני בטוח שזה עבר לכם בראש. ואם לא, הנה לכם, התכבדו במחשבה, אני משאיר את ההתעסקות בה נטל למחשבותיכם. כי כפי שכבר יכולתם לנחש, את מחשבותיי העסיקה רק אחת.
ובשונה משתיארתם לעצמכם, מעולם לא ניסיתי לדמיין אותה. הותרתי אותה כפי שהיא, אלמונית. לא עשיתי זאת כי פחדתי מן האכזבה, או כי דמיוני לא מפותח וסוער מספיק. פשוט כי הספיק לי מגע ידה הרך ומשב רוח הים שהייתה מביאה עליי בכדי לזכור אותה.
חבל שלא הכרתי את זה שנועד לספור את הימים. כך אולי יכול היה לזרוק לי איזה מספר, לספר לי כמה זמן אני יושב כך ומלווה את השמש בסוף היום. אולי יכול היה לספר לי כמה פעמים ניתקה ידה של האלמונית מרגלי. אולם כל זאת בדיעבד, כי מעולם לא התעסקתי במחשבות חודרות מהסוג הזה באותם ימים.
ואותו יום, שהגיע כבר לשעת בין ערביים, לא רמז אף לא לרגע שסופו לא יהיה כמו האחרים. גברים ממהרים הותירו מאחוריהם צללים ממהרים עוד יותר כשירדו מן האוטובוס או המונית ומיהרו להגיע הביתה. והכלבים שבסמטה הצרה מלאת הפחים שמעולם לא אכזבו ובכל יום התמלאו בזבל מחדש- אותם כלבים ייללו את שירם כמו בכל אותו ערב, מקדמים את בואו של הירח ומחבקים ביללתם את החשכה שתאפשר להם לרבוץ בכל מקום שליבם יחפוץ.
אני יכול בהחלט לומר שעד לאותו היום, שכבר כמעט הפך לערב, מעולם לא חשדתי בדבר. יתרה מכך, לא הייתה לי סיבה. לא, זה לא שהייתי אדם מאמין, לא שמתי מבטחי בזרים או בגורל, אך פשוט מעולם לא תועתעתי.
אבל אז צפו להם מעל לפני המים אותם רגעים של בלבול. היכן משב הרוח המרענן החותם את היום? איפה מגעה המלטף של היד המסתורית המותירה בי להט בכל יום מחדש?
והזמן שלא נמדד על ידי המשיך לזלוג לו כמו טל בוקר הנוטף מעלים רעננים. לאט ובזהירות. מהר ובפזיזות. חוסר ההחלטיות תפס את המושכות. כבר לא הכרתי את הזמן. הוא היה זר לי.
בכל אותם רגעים שיכולתי לכנותם נצח - רק כי כך תחושת הבטן ציוותה עליי, לא כי יכולתי למדוד את הרגע – עצמתי עיניי. מבולבל, חשתי שאני עומד לאבד את אחיזתי, שרגליי יינתקו מן האדמה, שיציבתי תתעקם כמו ברזל חם המקבל צורה חדשה.
ואז, בעדינות שאין שנייה לה, יכולתי לחוש ברעננותה הזוהרת קרבה אליי. ולמרות שעיניי היו עצומות, הסתנוורתי. אזרתי את האומץ שלא מתפקידי למדוד אך אוכל לומר שאי אפשר היה להטיל ספק שהיה שם הרבה אומץ לאזור ופקחתי את עיניי. למולי נחשפו שמיים שחורים האוצרים בתוכם עיגול שחור עם הילה בוערת סביבו. מעולם לא נחשפתי למחזה שכזה. נפשי לא ידעה מנוח, וכל הווייתי כמו התרעמה כי נלקחה ממנה האפשרות ללוות את השמש ברגעיה האחרונים.
ליקוי חמה. נשמע באוזניי קול רך וענוג. ולא עצרתי לדמיין שפתיים אדומות מלאות תשוקה שלחשו באוזני הזרה. הסתובבתי, נאחז באומץ שעוד נותר בי ופגשתי בעיניה. ולמרות שהחושך עטף את הכל, יכולתי לראות את עיניה נוצצות ודמעה נושרת בקצה עיינה. הייתה זו אותה דמעה של בדידות הממלאת את הים שמחבק את השמש בשקיעה כל יום מחדש.

אני מתגעגעת לריח שכבר לא שלי, מתגעגעת למגע הידיים הגדולות שהרגישו כאילו אוחז אותי ענן רך, ענן שעוטף ומחזיק חזק חזק מפחד שאחמוק בין גבולותיו הדקים ואפול מטה.

אני מתגעגעת לשיער הרטוב אחרי המקלחת, לג'ינס הקרוע הדהוי שאתה כל כך אוהב, לגומה האחת והיחידה שעולה בזוויות הפה שלך כשאתה מחייך אליי.

אני מתגעגעת לשיחות הארוכות על הכל ועל כלום, אני מתגעגעת לנשיקות הארוכות וההתעסקות בשיער.

אני מתגעגעת לראות את הפנים שלך כשאתה רואה אותי מתקרבת לשביל של הבית, אני מתגעגעת לדגדוגים שהשאירו אותי בלי אוויר.

אני מתגעגעת ללילות ללא שינה ביחד, אני מתגעגעת לבעיטות הקטנות בלילה כשאתה נוחר ומתעורר מלא הכחשות.

אני מתגעגעת לבקרים שהתעוררתי וגיליתי שאתה ער ומסתכל עליי ישנה, אני מתגעגעת לעיניים שלך שהרגשתי שיכולות לראות דרכי.

אבל על כל אלה ויתרתי, השארתי אותם לך ועזבתי, ואתה לא רוצה לשחרר.

בבקשה תפסיק להתקשר, זה גומר אותי מבפנים.

שאין שני לו ונותר לעד

אני חושבת שרק כשאוכל להביט במראה ולאהוב עד הסוף את מה שמוצג מולי בביטחון גמור, אני אצליח לגרום לכם להאמין במילים שיוצאות מפי ואתם תצליחו להיעלם בתוך עיניי החושקות בכך.

אני לא יודעת מתי זה יקרה, אני רק יודעת שבמשך הדרך הארוכה שלי לנקודה הזאת, אני אוספת חוויות חיצוניות שגורמות לי לפקפק בעצמי.

יותר מידי זמן שאני חושבת שהתנהגתי בטיפשות כשקעקעתי את הקעקוע הראשון שלי בגיל כל כך צעיר, מבלי להכיר את עצמי באמת ולדעת שכשאגדל, אופיי לא ייתן לי מנוח לגביו ולגביי המשמעות שלו, כי אצלי הכל חייב להיות משמעותי, זאת למדתי על עצמי לא מזמן.

אולי עוד אלמד לאהוב אותו, לעיתים כשאני חולפת במהירות בחדרי והמראה מציגה בפניי חטופות את הקעקוע על גבי, יש בי תחושה מסוימת, שאין לי איך להעלותה במילים, רק משהו כזה שגודל בי, שהגרעין בו נטמע כשקועקעתי, משהו שמדבר על נפש חופשייה, על החלטות פזיזות שגרמו לאושר במשך זמן לא מבוטל, על בגרות מסוימת, על היבדלות מאחרים. אני דוגלת בכל אלו ואולי הם טמונים בתוכי, ולעיתים הקעקוע שלי מזכיר לי אותם.

התחנה האחרונה

היום חשבתי לעצמי, כמה ספרים אספיק לקרוא עד שיאספו את נשמתי, עד שגופי הכושל יכבה את כל המערכות לתמיד.

לעיתים אני תוהה עד מתי אחכה בכדי להגשים את כל הנורות הקטנות האלה שמפוזרות מעל לראשי כבר שנים מספר, וגילי לא עולה אפילו על יותר משני עשורים.

תתפלאי

הגילוי הגדול ביותר שלי בתקופה האחרונה הוא שאין בי געגוע. אני לא יודעת מה הוא כאב הגעגוע, אני משקרת כשאני אומרת שהתגעגעתי כיוון שאני לא זקוקה לדבר, לאף אחד, כשאני הולכת ברחוב, מספקים אותי רק מבטים חטופים של זרים ושיחות חולין עם מוכרות אלמוניות בחנות. האין זה עצוב?

אני מצפה ומחכה ליום שאזדקק למשהו נואשות בכדי למלמל שהתגעגעתי. לא אכפת לי אפילו אם אתגעגע לחפץ, למקום, לריח, רק שאתגעגע.

אין הדבר אומר כי אני לא אוהבת, עורגת או זקוקה לעיתים לסובבים לי, למשפחתי ולחבריי הקרובים ביותר.

בולעת בלי ללעוס

התחלתי לקרוא אתמול את הספר "האיש שהיה יום חמישי" של גילברט קית' צ'סטרטון. גיליתי שלהחכים קוסם לי. המילים המתעתעות, השפה הנוקשה ועם זאת הזורמת, נבלעתי לתוכו ונותר לי רק השליש האחרון של הספר.

אתם מוצאים את עצמכם לפעמים שקועים כל כך בספר שפתאום אתם מרימים את עיניכם מן הכתוב ורואים שחלפו 50 עמודים, עברה שעה מאז שהבטתם לאחרונה בשעון ושצבעם של השמיים שונה? זה קרה לי היום, וחייכתי.

אני הולכת עכשיו בשביל לסיים את הספר, בשביל לשקוע בעולם שהוא לא שלי.

כתבתי היום קצת אחרת, מאזור אחר של הלב, מקווה שעיניכם לא נדדו לשום מקום רק כי נטשתי במקצת את הציניות והשעשוע.

נתכתב בשמחות,

ספיר.