פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

שאין שני לו ונותר לעד

אני חושבת שרק כשאוכל להביט במראה ולאהוב עד הסוף את מה שמוצג מולי בביטחון גמור, אני אצליח לגרום לכם להאמין במילים שיוצאות מפי ואתם תצליחו להיעלם בתוך עיניי החושקות בכך.

אני לא יודעת מתי זה יקרה, אני רק יודעת שבמשך הדרך הארוכה שלי לנקודה הזאת, אני אוספת חוויות חיצוניות שגורמות לי לפקפק בעצמי.

יותר מידי זמן שאני חושבת שהתנהגתי בטיפשות כשקעקעתי את הקעקוע הראשון שלי בגיל כל כך צעיר, מבלי להכיר את עצמי באמת ולדעת שכשאגדל, אופיי לא ייתן לי מנוח לגביו ולגביי המשמעות שלו, כי אצלי הכל חייב להיות משמעותי, זאת למדתי על עצמי לא מזמן.

אולי עוד אלמד לאהוב אותו, לעיתים כשאני חולפת במהירות בחדרי והמראה מציגה בפניי חטופות את הקעקוע על גבי, יש בי תחושה מסוימת, שאין לי איך להעלותה במילים, רק משהו כזה שגודל בי, שהגרעין בו נטמע כשקועקעתי, משהו שמדבר על נפש חופשייה, על החלטות פזיזות שגרמו לאושר במשך זמן לא מבוטל, על בגרות מסוימת, על היבדלות מאחרים. אני דוגלת בכל אלו ואולי הם טמונים בתוכי, ולעיתים הקעקוע שלי מזכיר לי אותם.

התחנה האחרונה

היום חשבתי לעצמי, כמה ספרים אספיק לקרוא עד שיאספו את נשמתי, עד שגופי הכושל יכבה את כל המערכות לתמיד.

לעיתים אני תוהה עד מתי אחכה בכדי להגשים את כל הנורות הקטנות האלה שמפוזרות מעל לראשי כבר שנים מספר, וגילי לא עולה אפילו על יותר משני עשורים.

תתפלאי

הגילוי הגדול ביותר שלי בתקופה האחרונה הוא שאין בי געגוע. אני לא יודעת מה הוא כאב הגעגוע, אני משקרת כשאני אומרת שהתגעגעתי כיוון שאני לא זקוקה לדבר, לאף אחד, כשאני הולכת ברחוב, מספקים אותי רק מבטים חטופים של זרים ושיחות חולין עם מוכרות אלמוניות בחנות. האין זה עצוב?

אני מצפה ומחכה ליום שאזדקק למשהו נואשות בכדי למלמל שהתגעגעתי. לא אכפת לי אפילו אם אתגעגע לחפץ, למקום, לריח, רק שאתגעגע.

אין הדבר אומר כי אני לא אוהבת, עורגת או זקוקה לעיתים לסובבים לי, למשפחתי ולחבריי הקרובים ביותר.

בולעת בלי ללעוס

התחלתי לקרוא אתמול את הספר "האיש שהיה יום חמישי" של גילברט קית' צ'סטרטון. גיליתי שלהחכים קוסם לי. המילים המתעתעות, השפה הנוקשה ועם זאת הזורמת, נבלעתי לתוכו ונותר לי רק השליש האחרון של הספר.

אתם מוצאים את עצמכם לפעמים שקועים כל כך בספר שפתאום אתם מרימים את עיניכם מן הכתוב ורואים שחלפו 50 עמודים, עברה שעה מאז שהבטתם לאחרונה בשעון ושצבעם של השמיים שונה? זה קרה לי היום, וחייכתי.

אני הולכת עכשיו בשביל לסיים את הספר, בשביל לשקוע בעולם שהוא לא שלי.

כתבתי היום קצת אחרת, מאזור אחר של הלב, מקווה שעיניכם לא נדדו לשום מקום רק כי נטשתי במקצת את הציניות והשעשוע.

נתכתב בשמחות,

ספיר.

מחר הרוח תנשוב במפרשיה, ושערה הרך ירקוד לצליל השריקות הדקות.

פניהם של הבריות יאורו ובמרכז מחשבותיהם, הנודדות בדרכים, היא תהיה תמרור המראה את הדרך.

המילים שעל שפתיהם יגוללו את שמה שוב ושוב, כמו מחזרים בלילה קר.

מתיקותה תסעיר את יומם ולחלקם, גם את הליל.

היא תרקוד עימם לצלילי חוויות מרעישות ממלאות קנאה,

תתענג על מגעם הנחשק, הליטוף, החיבוק.

"זאת אני" היא תגיד כשעל פניה ארשת תמימות.

ולי רק נותר, לאסוף את אבק כוכביה, ולטשטש את עקבותיי.

אני חושבת שאם יצמידו לי אקדח לראש ויכריחו אותי לכתוב מי אני, לא יהיה לי שמץ מושג וחור גדול ייפער בראשי.

נורא קל ליפול למקומות הקטנים האלה של תיאורים מתיימרים כמו "אוהבת לצפות בטלוויזיה ולשמוע מוסיקה".

ובכלל, אדם יכול לתאר את עצמו? אדם יכול להעיד על מידותיו הטובות? או על צדדיו השליליים?

מי החליט איך זה עובד כל המטרה הזאת של הגדרה עצמית? האם זה מסתכם רק בסטרייט או גיי? ברזה או שמנה? באינטלקטואלית או מפצחת גרעינים?

נפתח לי כבר חור די גדול בראש וזה לא בגלל שום ירייה, זה מחיפושים. ואני לא יכולה לומר שבאמת חרשתי את הארץ, או את העולם, לא ביליתי שעות על גבי ימים על גבי חודשים במטרה לברר מי אני, כי בואנה, בשיא הרצינות, אני די חוששת.

אפשר לומר שמלחיץ לדעת מי את באמת. מה מסתתר מתחת לקליפה הזאת של ספיר, בעלת העיניים הירוקות, הקילו העודפים והשיער האדום (שזקוק לצביעה מחדש דחוף).

זה עוד יותר מפחיד אחרי שמישהו מגלה לך משהו על עצמך שעד היום השארת בצד. ככה מאחורי ערמות של מידע בלתי אמין בעליל צצה לה עובדה די לגיטימית שפוקחת את העיניים.

אם אני זוכרת נכון, נסענו אני ואמא, אני לא זוכרת מאיפה או לאן, המכונית שלה, אם בכלל מותר לתת לערמת זבל הזאת שם תואר יפה כמו מכונית, עשתה רעשים שאוזנינו רגילות לשמוע, אבל אני עדיין לא מסוגלת להתמודד עם הפרעות כמו שצריך אז החלון נסגר ודרשתי זאת גם מאימא.

היא אמרה שהגיע לסטימצקי ספר חדש, משהו עם האמת על כל שם, והיא כמובן חיפשה את השמות של המשפחה שלנו, "עלייך היה כתוב, ספירי, שאנשים בעלי השם שלך, מלאים בשנינות וסרקסטיות, אוהבים לצחוק ולהצחיק, אוהבים לדבר על הכל, בפתיחות הכי גדולה, רק לא על עצמם, את עצמם הם שומרים בפנים".

אז אני שואלת שוב, מי ביקש הגדרה עצמית ולא קיבל?

סליחה אמא, אבל אני ביקשתי שתספרי לי מי אני? ביקשתי להתוודע ברגע כה פעוט ומטופש למי שאני באמת? מי כתב את הספר המטופש הזה ולמה הוא לא כתב עליו איזה אזהרה נגד אימהות מטרידות שמנסות לגרום לילדות שלהן לדבר.

כוסעמק, עכשיו היא עלתה עליי, אני לא מספרת על עצמי כלום, בוקר טוב ישראל, בוקר טוב אמא, בוקר טוב ספיר.

כמובן שאחרי שהמילים האלה יצאו לה מהפה, כל מה שחשבתי עליו זה "אלוהים, זה נכון", ושיחות שלי עם אנשים החלו להתגלגל לי בראש, טלפונים, צ'אטים ושיחות נפש על כוס שוקו בקפה השכונתי הציפו את הראש שלי וכל מה ששמעתי הוא את בירבוריהם של אחרים ואותי מטיפה, תומכת ומחבקת במילים שלא קושרות את עצמן בשום אופן למצבי האמיתי שלי. הללויה להגדרה העצמית אני אומרת.

כמה דקות אח"כ חשבתי "כמה חבל שאני כבר לא מטופלת אצל הפסיכולוג שלי". ואכן חבל. כי אני חושבת שכל אחד שמנסה להגיע לאיזה הארה עצמית לגבי זהותו, ובכלל מה המצב איתו, זקוק לאיזה גבר חביב, בגיל העמידה, שיהנהן מולו וישאל "איך אתה מרגיש לגבי כל זה?".

אני יודעת שאני יכולה לברבר על זהות עצמית עוד מילים ארוכות, אבל אני רוצה לתת הזדמנות גם לאלה שלא מסוגלים להמשיך לקרוא אחרי מספר מסוים של שורות, שנראה לי שעברתי כבר.

לכן, אני משאירה אתכם עם ההגיגים הללו, שתחשבו לכם, מי אתם, והאם אפילו במילה אחת אתם יכולים לתאר קמצוץ ממי שאתם.

אני יודעת שאני עדיין לא מסוגלת, ובאימא שלי, מילה אחת זה אפילו יותר מידי כרגע.

היו שלום.

אני הייתי סאפ (לא! זאת לא הגדרה עצמית).