אני חושבת שאם יצמידו לי אקדח לראש ויכריחו אותי לכתוב מי אני, לא יהיה לי שמץ מושג וחור גדול ייפער בראשי.
נורא קל ליפול למקומות הקטנים האלה של תיאורים מתיימרים כמו "אוהבת לצפות בטלוויזיה ולשמוע מוסיקה".
ובכלל, אדם יכול לתאר את עצמו? אדם יכול להעיד על מידותיו הטובות? או על צדדיו השליליים?
מי החליט איך זה עובד כל המטרה הזאת של הגדרה עצמית? האם זה מסתכם רק בסטרייט או גיי? ברזה או שמנה? באינטלקטואלית או מפצחת גרעינים?
נפתח לי כבר חור די גדול בראש וזה לא בגלל שום ירייה, זה מחיפושים. ואני לא יכולה לומר שבאמת חרשתי את הארץ, או את העולם, לא ביליתי שעות על גבי ימים על גבי חודשים במטרה לברר מי אני, כי בואנה, בשיא הרצינות, אני די חוששת.
אפשר לומר שמלחיץ לדעת מי את באמת. מה מסתתר מתחת לקליפה הזאת של ספיר, בעלת העיניים הירוקות, הקילו העודפים והשיער האדום (שזקוק לצביעה מחדש דחוף).
זה עוד יותר מפחיד אחרי שמישהו מגלה לך משהו על עצמך שעד היום השארת בצד. ככה מאחורי ערמות של מידע בלתי אמין בעליל צצה לה עובדה די לגיטימית שפוקחת את העיניים.
אם אני זוכרת נכון, נסענו אני ואמא, אני לא זוכרת מאיפה או לאן, המכונית שלה, אם בכלל מותר לתת לערמת זבל הזאת שם תואר יפה כמו מכונית, עשתה רעשים שאוזנינו רגילות לשמוע, אבל אני עדיין לא מסוגלת להתמודד עם הפרעות כמו שצריך אז החלון נסגר ודרשתי זאת גם מאימא.
היא אמרה שהגיע לסטימצקי ספר חדש, משהו עם האמת על כל שם, והיא כמובן חיפשה את השמות של המשפחה שלנו, "עלייך היה כתוב, ספירי, שאנשים בעלי השם שלך, מלאים בשנינות וסרקסטיות, אוהבים לצחוק ולהצחיק, אוהבים לדבר על הכל, בפתיחות הכי גדולה, רק לא על עצמם, את עצמם הם שומרים בפנים".
אז אני שואלת שוב, מי ביקש הגדרה עצמית ולא קיבל?
סליחה אמא, אבל אני ביקשתי שתספרי לי מי אני? ביקשתי להתוודע ברגע כה פעוט ומטופש למי שאני באמת? מי כתב את הספר המטופש הזה ולמה הוא לא כתב עליו איזה אזהרה נגד אימהות מטרידות שמנסות לגרום לילדות שלהן לדבר.
כוסעמק, עכשיו היא עלתה עליי, אני לא מספרת על עצמי כלום, בוקר טוב ישראל, בוקר טוב אמא, בוקר טוב ספיר.
כמובן שאחרי שהמילים האלה יצאו לה מהפה, כל מה שחשבתי עליו זה "אלוהים, זה נכון", ושיחות שלי עם אנשים החלו להתגלגל לי בראש, טלפונים, צ'אטים ושיחות נפש על כוס שוקו בקפה השכונתי הציפו את הראש שלי וכל מה ששמעתי הוא את בירבוריהם של אחרים ואותי מטיפה, תומכת ומחבקת במילים שלא קושרות את עצמן בשום אופן למצבי האמיתי שלי. הללויה להגדרה העצמית אני אומרת.
כמה דקות אח"כ חשבתי "כמה חבל שאני כבר לא מטופלת אצל הפסיכולוג שלי". ואכן חבל. כי אני חושבת שכל אחד שמנסה להגיע לאיזה הארה עצמית לגבי זהותו, ובכלל מה המצב איתו, זקוק לאיזה גבר חביב, בגיל העמידה, שיהנהן מולו וישאל "איך אתה מרגיש לגבי כל זה?".
אני יודעת שאני יכולה לברבר על זהות עצמית עוד מילים ארוכות, אבל אני רוצה לתת הזדמנות גם לאלה שלא מסוגלים להמשיך לקרוא אחרי מספר מסוים של שורות, שנראה לי שעברתי כבר.
לכן, אני משאירה אתכם עם ההגיגים הללו, שתחשבו לכם, מי אתם, והאם אפילו במילה אחת אתם יכולים לתאר קמצוץ ממי שאתם.
אני יודעת שאני עדיין לא מסוגלת, ובאימא שלי, מילה אחת זה אפילו יותר מידי כרגע.
היו שלום.
אני הייתי סאפ (לא! זאת לא הגדרה עצמית).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
