פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

ואני אוהבת לרקוד בעצם

ומתחשק לי יחס מיוחד,

ממישהו שיהיה רק שלי

  

אני בת עשרים בחודש הבא. לא מאמינה שעברה שנה מאז שהכל התחיל

המורה שלי לפיתוח קול באה אליי הביתה היום. כל שריר בגוף שלי רעד משמחה. האישה הזאת היא שמש, היא אוויר לנשימה, היא אלוהים.

היא יושבת בחדר שלי ואומרת לי לחזק את הבטן, לשיר ככה, להביא את הלשון לכאן, לכוון לחזה ולאף וכל מיני ענייני שירה כאלה ואחרים ואני בכלל בעולם אחר. הכל פרפרים ופרחים ופיות קטנות ששרות בדיוק בקול שלה את כל מה שהיא אומרת. 

אמרתי לה שאני מפחדת. היא אמרה לי שאני מושלמת ושאני צריכה להתחיל להיות יותר נרקיסיסטית לגביי הכישרון שלי כי אין עוד כמוני.

אחרי שהיא הלכה בכיתי. בכיתי מהתרגשות ומעצב ומכעס. 

אמא אמרה שאני לא צריכה לכעוס על עצמי שלקח לי כל כך הרבה זמן להתקשר אליה ולקבוע שיעור. היא אמרה שלפני שלושה חודשים לא הייתי במקום טוב, ושעכשיו אני מוכנה לחזור ללמוד.

אתם פשוט לא מבינים איך אני מרגישה כשהצלילים האלה יוצאים ממני. אפילו עכשיו כשאני כותבת כאן, הדמעות יושבות לי בקצה העין, מאיימות לנטוש ולזלוג במורד לחיי. והגוש הזה בגרון, שמעיד על האהבה הגדולה שלי לקלאסי, למחזות הזמר ולג'אז. 

אני מבינה עכשיו שאני לא אני בלי הצלילים האלה, בלי השיעורים האלה, בלי המוסיקה הזאת. כל הזמן הזה לא הייתה לי השראה לכלום כי לא יצרתי את מה שנועדתי ליצור.

אני מאושרת עכשיו. פשוט מאושרת שאני יודעת שבכל שבוע אני אזכה לשיר ולהתקדם למקום שבו הרגשתי הכי טובה והכי חזקה. 

הבנתי היום שאני צריכה להפסיק לחשוב על מה שהיה לפני שהפסקתי לקחת שיעורים, אני צריכה לחשוב על מה שיהיה. היא אמרה שבזמן הזה הנמוכים שלי קיבלו עומק ורכות והם מדהימים. "את מצו מושלם" היא אומרת. "המנעד שלך רחב, בדרך כלל לסופרן קשה בנמוכים ולאלט קשה בגבוהים, ולך יש את הכל".

זמן, זה רק עניין של זמן.

אז אני לומדת על עצמי די הרבה בתקופה האחרונה.

כלומר, זאת למידה שתובנותיה בטח יתגלו לי רק עוד הרבה זמן, אבל בכל זאת.

מצאתי את הטעם שלי שוב.

גיליתי שזה בסדר להיות לא החלטית עד לנקודה בה אני החלטית. 

החלטתי לא להעמיד פנים (מדומני שהייתה זו החלטה פנימית שכזו), וזה עובד פלוס מינוס (עם דגש על המינוס).

אני כבר לא זוכרת על מה אני חולמת בלילה, אני רק זוכרת שאלה חלומות הזויים ברמות של מקסימום סרט ממש גרוע שמשדרים אותו בטלוויזיה ביום שישי בערוץ 10 ויש פרסומות באמצע ואת קם ללכת לשירותים וכשאתה חוזר כבר התחילו את הסרט ופספסת קטעים "חשובים".

התחלתי להתאפר. 

אני אפילו שמה מסקרה לפעמים (זה קרה פעמיים)

אני בטוחה שאמא שלי גאה ומסופקת

אני מוצאת סתירות בעצמי. אני רוצה להיות עם אנשים שעובדים קשה ושאכפת להם בזמן שאני רק מדברת אבל לא פועלת.

מעניין מתי אני אבין את החוקיות של העניין הזה לגביי. איך מוצאים את התשוקה ואת האמביציה גם כשאין חיבור?

אמרו לי (האנשים שהייקום כפה עליי לשנתיים הבאות) שהם לא קולטים את הטעם שלי בגברים. למה כשאני רואה בחורים שנראים טוב לטעמי, אני לא מדברת בזימה ומתחילה לרייר. 

אמרתי להם שזה לא הסגנון שלי להתנהג ככה.

אבל בעצם אני לא ממש יודעת את התשובה.

הם אומרים שאני צריכה סקס.

אתמול לסבתא שלי הייתה יום הולדת (קצת חסר כבוד המעבר החד הזה אבל אתם תסלחו לי), זה כל כך מוזר החיבור שנוצר בין כולם שוב. אשכרה כיף ביחד, כואב לי להגיד אבל יותר מאשר עם הצד השני. מי היה מאמין שזה פאקינג יקרה. אוף שמישהו יוציא אותי לחופשה רחוק מכאן.

אני חייבת להתחיל להחליט החלטות לגבי העתיד. לא רוצה לשבת בבית ולחשוב במשך שנתיים.