פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

הבאסה עם זין גדול זה שהוא ממכר.

ואז נוצר מצב כזה שאני לא סובלת את הבנאדם אבל ממש אוהבת לגמור. 

יש קשר ישיר בין העובדה שהוא בן זונה לזה שהסקס כל כך טוב. רק בגלל כמות הנשים שעברה לו בין הסדינים. 

הוא כולו דיבורים. נצלן. אגואיסט. קשקשן. ילדותי. 

איפה שהוא בפנים נדמה לי שאני רוצה להציל אותו. להפוך אותו לנכון. 

זה מדהים כמה אפשר לא לסבול בנאדם ובאותו זמן לרצות שהוא ישים לב. איזה היגיון שבור. 

בכל מקרה. אני מנסה לסיים את זה עם הבחור השני. ״הנורמלי״ אני קוראת לו. 

אנחנו מדברים על להיפגש ולדבר והוא פתאום לא מחזיר סמסים. מנסה לשחק אותה קשה להשגה. הוא לא מבין שאני לא באמת משחקת איתו בחתול ועכבר.

שכבתי עם מישהו אחר יא נבך. 

וזה לא כל כך באשמתך. 

הלוואי שהיית מתאים. 

אז אני לומדת על עצמי די הרבה בתקופה האחרונה.

כלומר, זאת למידה שתובנותיה בטח יתגלו לי רק עוד הרבה זמן, אבל בכל זאת.

מצאתי את הטעם שלי שוב.

גיליתי שזה בסדר להיות לא החלטית עד לנקודה בה אני החלטית. 

החלטתי לא להעמיד פנים (מדומני שהייתה זו החלטה פנימית שכזו), וזה עובד פלוס מינוס (עם דגש על המינוס).

אני כבר לא זוכרת על מה אני חולמת בלילה, אני רק זוכרת שאלה חלומות הזויים ברמות של מקסימום סרט ממש גרוע שמשדרים אותו בטלוויזיה ביום שישי בערוץ 10 ויש פרסומות באמצע ואת קם ללכת לשירותים וכשאתה חוזר כבר התחילו את הסרט ופספסת קטעים "חשובים".

התחלתי להתאפר. 

אני אפילו שמה מסקרה לפעמים (זה קרה פעמיים)

אני בטוחה שאמא שלי גאה ומסופקת

אני מוצאת סתירות בעצמי. אני רוצה להיות עם אנשים שעובדים קשה ושאכפת להם בזמן שאני רק מדברת אבל לא פועלת.

מעניין מתי אני אבין את החוקיות של העניין הזה לגביי. איך מוצאים את התשוקה ואת האמביציה גם כשאין חיבור?

אמרו לי (האנשים שהייקום כפה עליי לשנתיים הבאות) שהם לא קולטים את הטעם שלי בגברים. למה כשאני רואה בחורים שנראים טוב לטעמי, אני לא מדברת בזימה ומתחילה לרייר. 

אמרתי להם שזה לא הסגנון שלי להתנהג ככה.

אבל בעצם אני לא ממש יודעת את התשובה.

הם אומרים שאני צריכה סקס.

אתמול לסבתא שלי הייתה יום הולדת (קצת חסר כבוד המעבר החד הזה אבל אתם תסלחו לי), זה כל כך מוזר החיבור שנוצר בין כולם שוב. אשכרה כיף ביחד, כואב לי להגיד אבל יותר מאשר עם הצד השני. מי היה מאמין שזה פאקינג יקרה. אוף שמישהו יוציא אותי לחופשה רחוק מכאן.

אני חייבת להתחיל להחליט החלטות לגבי העתיד. לא רוצה לשבת בבית ולחשוב במשך שנתיים.

שאין שני לו ונותר לעד

אני חושבת שרק כשאוכל להביט במראה ולאהוב עד הסוף את מה שמוצג מולי בביטחון גמור, אני אצליח לגרום לכם להאמין במילים שיוצאות מפי ואתם תצליחו להיעלם בתוך עיניי החושקות בכך.

אני לא יודעת מתי זה יקרה, אני רק יודעת שבמשך הדרך הארוכה שלי לנקודה הזאת, אני אוספת חוויות חיצוניות שגורמות לי לפקפק בעצמי.

יותר מידי זמן שאני חושבת שהתנהגתי בטיפשות כשקעקעתי את הקעקוע הראשון שלי בגיל כל כך צעיר, מבלי להכיר את עצמי באמת ולדעת שכשאגדל, אופיי לא ייתן לי מנוח לגביו ולגביי המשמעות שלו, כי אצלי הכל חייב להיות משמעותי, זאת למדתי על עצמי לא מזמן.

אולי עוד אלמד לאהוב אותו, לעיתים כשאני חולפת במהירות בחדרי והמראה מציגה בפניי חטופות את הקעקוע על גבי, יש בי תחושה מסוימת, שאין לי איך להעלותה במילים, רק משהו כזה שגודל בי, שהגרעין בו נטמע כשקועקעתי, משהו שמדבר על נפש חופשייה, על החלטות פזיזות שגרמו לאושר במשך זמן לא מבוטל, על בגרות מסוימת, על היבדלות מאחרים. אני דוגלת בכל אלו ואולי הם טמונים בתוכי, ולעיתים הקעקוע שלי מזכיר לי אותם.

התחנה האחרונה

היום חשבתי לעצמי, כמה ספרים אספיק לקרוא עד שיאספו את נשמתי, עד שגופי הכושל יכבה את כל המערכות לתמיד.

לעיתים אני תוהה עד מתי אחכה בכדי להגשים את כל הנורות הקטנות האלה שמפוזרות מעל לראשי כבר שנים מספר, וגילי לא עולה אפילו על יותר משני עשורים.

תתפלאי

הגילוי הגדול ביותר שלי בתקופה האחרונה הוא שאין בי געגוע. אני לא יודעת מה הוא כאב הגעגוע, אני משקרת כשאני אומרת שהתגעגעתי כיוון שאני לא זקוקה לדבר, לאף אחד, כשאני הולכת ברחוב, מספקים אותי רק מבטים חטופים של זרים ושיחות חולין עם מוכרות אלמוניות בחנות. האין זה עצוב?

אני מצפה ומחכה ליום שאזדקק למשהו נואשות בכדי למלמל שהתגעגעתי. לא אכפת לי אפילו אם אתגעגע לחפץ, למקום, לריח, רק שאתגעגע.

אין הדבר אומר כי אני לא אוהבת, עורגת או זקוקה לעיתים לסובבים לי, למשפחתי ולחבריי הקרובים ביותר.

בולעת בלי ללעוס

התחלתי לקרוא אתמול את הספר "האיש שהיה יום חמישי" של גילברט קית' צ'סטרטון. גיליתי שלהחכים קוסם לי. המילים המתעתעות, השפה הנוקשה ועם זאת הזורמת, נבלעתי לתוכו ונותר לי רק השליש האחרון של הספר.

אתם מוצאים את עצמכם לפעמים שקועים כל כך בספר שפתאום אתם מרימים את עיניכם מן הכתוב ורואים שחלפו 50 עמודים, עברה שעה מאז שהבטתם לאחרונה בשעון ושצבעם של השמיים שונה? זה קרה לי היום, וחייכתי.

אני הולכת עכשיו בשביל לסיים את הספר, בשביל לשקוע בעולם שהוא לא שלי.

כתבתי היום קצת אחרת, מאזור אחר של הלב, מקווה שעיניכם לא נדדו לשום מקום רק כי נטשתי במקצת את הציניות והשעשוע.

נתכתב בשמחות,

ספיר.