פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

זאת לא תקופה טובה שלי, אני מודה.

לא יודעת מה, אבל משהו משובש.

אני שוב רוצה רק לישון, לא לומדת בשיט (תתעלמו מהציונים הטובים, זה ממש מקריות), לא מתאמנת, לא בפסנתר ולא לרסיטל.

בקיצור, בטטה עצלנית ועצובה.

מחר יש לי מבחן, בביולוגיה (מקצוע האלים ממש), ואני הולכת להיכשל (אני בטוחה שזה ממש מעניין אתכם, אני מרגישה עד לכאן את ההזדהות והאמפתיה).

אחר כך יש מבחן בחקלאות (זה באמת מקצוע האלים), מדובר שם על זיווג פרות ועל ארבע הקיבות שלהן (אני בטוחה שתמיד תהיתם לעצמכם כמה קיבות יש לפרה, ולכן תדעו שאני תמיד פה בשביל השאלות הקיומיות שלכם).

אני מנסה להלחין כמו בנאדם חלק מהליריקס שלי וזה פשוט לא עובד, אולי אני צריכה להשלים עם המציאות שזה לא עומד לקרות.

בנוסף להכל יש צבא (תזמורת צה"ל?), להקה צבאית כבר כמעט שירד מהפרק, בשיא הרצינות, אני שומעת מיותר מידי מקורות (כולל עצמי) שזה לא מה שזה נראה, ובכלל, כמו מה זה נראה? (והרי לכם שאלה קיומית מוצלחת).

אז עכשיו הלכתי למורה הפרטית שלי למתמטיקה, היא גרה ממש שתי דקות מכאן, אז כשהגעתי היא ביקשה שאבוא יותר מאוחר (שאני אסרב לעוד זמן איכות עם עצמי שאפשר לעשות בו כלום?).

ולסיום, היום ראיתי סרט מתוק שכזה, בצרפתית, קראו לו "החיים הם לא קומדיה רומנטית", ארוך מידי לטעמי, אבל היי, זה בטח בכלל לא השם האמיתי שלו (בכל זאת, קיימים בעולם הזה מתרגמים ישראליים עילגים שייעודם בחיים הוא לגרום לנו להתרעם על התרגומים הנלוזים שלהם [לא זה לא עד כדי כך אכפת לי] אהמ).

אמג כרגע כתבתי בסוגריים שבסוגריים. שיא עולמי חדש. הערה צינית על ההערה הצינית. (פתאום אני אוהבת את עצמי שוב [ועכשיו כבר לא]).

זה קרה שוב! (טוב סתמי).

בקיצור, אני הולכת לעשות את מה שאני הכי טובה בו (בזמן האחרון), לשחק ברסטוראנט סיטי בפייסבוק. זאת מטרה אמיתית וטובה לחיים.

שלום.

*נזכרתי עכשיו, לפני יומיים ראיתי את הסרט "הנבואה". אם במקרה הייתי בולימית שלא מצליחה להקיא, הייתי רואה את הסרט הזה וזה היה קורה מעצמו.

פשוט סרט מטומטם. אני שונאת שלכותבים של סרטים אין איך לסגור את הסרט שלהם אז הם מחליטים על משהו שאי אפשר להתווכח איתו: חייזרים. ארג.

בקיצור, אכזבה.

"זה לא כיף לי!" אני צועקת.

אחי צועק אליי מהחדר שלו "גם לי לא!".

אנחנו נפגשים באמצע המסדרון.

"מה קרה?", "אני חושבת שהפסקת חשמל", "תבדקי בארון".

יורדים למטה, דרוכים, הכל שקט. "מעניין מה זה", יובי אומר.

אני פותחת את הארון, מסתכלת פנימה "שום דבר לא קפץ, הכל כאן בסדר".

"כנראה הפסקת חשמל", יובי ממלמל וכבר עם הטלפון ביד בודק אם זה רק אצלנו.

אני סוגרת את הארון והחשמל חוזר.

"יובי, אנחנו מכורים", "אשכרה, כמה היסטריה, כמה לחץ".

מה שקרה כאן לפני חמש דקות הזכיר לי את התקפי ההיסטריה של האחים לבית שובל.

יום אחד חזרתי לבית ריק, אני הייתי אצל אלעד והמשפחה יצאה לטייל.

חם לי, לח לי, כואב לי הראש ובכל זאת אני מתיישבת מול המחשב, מזרימה את העולם לתוך הוורידים.

החלטתי להתקלח, ורבע שעה אח"כ שבתי למחשב היקר, אך הפעם, שוד ושבר, אין אינטרנט.

אם אתם רוצים לקרב אותי לטיפול סיעודי במחלקה סגורה, הנה הפתרון שלכם, תיקחו לי את האינטרנט.

אני הופכת אחוזת דיבוק ומאשימה את כל העולם ובת דודתו מדרגה רביעית בבעיה שלי.

טלפונים, צעקות, ו"מי נכנס לי לחדר כשלא הייתי כאן?" בדציבלים שיכולים לנפץ כוסות.

היסטרית, אני חושבת שציינתי את זה בתיאור אי שם בצד הבלוג.

אבא בא הביתה, ומתחיל במלאכה, ניסיונות חוזרים ונשנים לתקן את העוול שמכאיב לו באוזניים, ואני ואחי, במקום לעזור טכנית, אנחנו רק מייבבים "אבא, אל תיגע בזה, לא הכבל הזה לא קשור, מה זאת המדפסת, תוציא את היד מהשקע...".

קרציות בקיצור.

ואחרי שעות של עצבים, זיעה, מחשבות אובדניות וחיבור של כבלים מכוכב אחר למוח המחשב, אבא בטעות נשען על הקיר והאינטרנט חוזר. התקע שמחובר לחשמל, הוא היה רופף. מישהו אמר פדיחה?

אני צריכה ללמוד למבחן באזרחות שיש מחר. אותו מבחן שלא השכלתי ללמוד אליו כל החודש הקודם.

סוג של 238 עמודים בספר אחד גדול ומרושע. מי אמר 40 ולא קיבל?

Wish me luck