מחזור ע"ב לנצח? I SURE HOPE SO
נתחיל בכך שלא היה בי כל רצון לצאת לטיול הזה בהתחלה, מאהל בדואי, מקלחות משותפות ומסלולים מטורפים בהרים Not my cup of tea בלשון המעטה.
יום שבת, אני בשיא האדישות, מתעוררת מאוחר, וממשיכה להישאר במיטה, לראות טלוויזיה ולהתעלם מהעובדה שאני צריכה לארגן תיק לטיול השנתי האחרון שלי כתלמידה בתיכון.
כל חצי שעה לא שכחתי לציין באוזניי הוריי כמה שאין לי זין לטיול הזה, שאני מעדיפה להיאכל ע"י לוויתן בעודי בחיים מאשר לישון באוהל מלא חרקים, אבל הארגונים המשיכו, התיק התמלא בבגדים, שק"ש ומעיל ואז נסגר, מחכה לעתידו בתא המטען של האוטובוס שייקח אותי היישר להרי אילת.
אי אפשר לספר יותר מידי, אז אחלוק עמכם רק כמה מהסיפורים:
במסלול של היום הראשון, המילים היחידות שיצאו לי מהפה היו "הצילו, אני עומדת למות, שמישהו ייתן לי יד, איה, אווץ', כוסעמק, למה זה קורה לי, אני עומדת ליפול".
כמה צחוקים, כמה פחד, מיליון דפיקות לב לדקה, והמסלול מסתיים בהצלחה, אני עדיין בחיים מסתבר.
בערב הגענו למאהל הבדואי, אני וחבריי בדיכאון למראה המקום בו אנחנו אמורים לצלוח את הלילה הראשון שלנו ואנחנו מתחילות לפתח תסמינים התאבדותיים למראה המקלחות והמוני בנות חצי עירומות שכל רצונן הוא להיות נקיות ולהריח טוב.
התקלחתי בסוף, בלי בגד ים, לבדי, מוקפת בוילון כחול המפריד ביני לבין עשרים בנות צווחניות שרוצות גם כן להתקלח, כל מה שאני זוכרת זה שפתחתי בטעות את המים הקרים ודפקתי צרחה, אח"כ פתחתי את המים החמים ודפקתי עוד צרחה ואז יצאתי מהמלקחת עם מגבת וכולן שאלו "את עירומה מתחת למגבת? את בלי בגד ים?", לא אלה העיניים שלכן מתעתעות בכן, מפגרות.
במסלול של היום השני השתמשתי באותו אוצר מילים, החלפתי קצת ידיים תומכות, שחררתי כמה משפטים סרקסטיים לאוויר העולם וקיבלתי שני התקפתי אסטמה. גם הספקתי לבכות, רק כי ההתקף האחרון שלי היה בבצפר יסודי, נראלי בסביבות כיתה ה', ככה שכוסאימא של ההר הזה שגרם לי להחנק.
המחנכת שלי קנתה לי טילון ויבבתי קצת לאמא ואבא בטלפון, אח"כ בערב נסענו לברביקיו באילת על שפת הים, רקדנו, אכלנו וצחקנו המון.
כמה מהבנים בשכבה הדליקו אבוקות, וכמעט שרפו שם את המקום (תודו שזה מטומטם עד כדי צחוק), ואז כשחזרנו למאהל גילינו שמחכה לנו שם קיפוד שהלך לי על המזרון ועל כל הדברים, כל המחזה קרה על רקע המנגינה מחרישת האוזניים של צווחות מטורפות של בנות שצועקות "קיפוד, עכבר, נחש, הצילו" בזמן שאני צוחקת ומצלמת את אסף מוציא את הקיפוד מהמאהל.
במסלול של היום השלישי, פחדתי קצת פחות, אבל כמעט מתתי פעמיים, שווה להישאר היסטרית מסתבר, עברנו מתישהו ליד הגבול עם מצריים והמדריך שלנו ציין ש"הגבול כזה מעפן שמעבירים דרכו סמים כלי נשק וזונות", תודה זה מה שרציתי לדעת. הוא גם נורא שנא אותנו בהתחלה כי הרבה מאיתנו לא ידעו מה זה שביל ישראל והוא הרצה לנו הרבה זמן אבל בעיקרון הוא פשוט רצה לקרוא לנו "מפגרים מפונקים שלא יוצאים מהבית ומחוברים מהתחת למחשב".
המחנכת שלי הסתובבה כל הטיול עם מחברת וקראה לזה "הלפטופ" והיא כתבה בפנים כל מיני הגיגים של בני כיתתי, ואני די השתלטתי שם על העניינים.
אני זוכרת משהו אחד שאמרתי, "כשאני חוזרת הביתה אני אומרת למיטה שלי: אל תדאגי אני לא עוזבת אותך שוב".
היה עוד אחד, "אם תביטו קדימה תוכלו לראות הר, ומימין הר, ומשמאל, איזו הפתעה מרעננת, הר!"
סיימנו את המסלול השלישי ועפנו לאילת, היינו בטיילת, אחרי סיור קצר, התיישבנו כולם ודפקנו ארוחה בבורגר קינג, היינו הילדים הכי רעבים באזור, כי חיינו על לחמניות מתות וטרופית במשך שלושה ימים.
הדרך חזרה הביתה הייתה מחרפנת, ישנתי עד העצירה הראשונה, ואז כבר הייתה ערה למשך 4 השעות הנותרות, היו הרבה שירים, צחוקים וירידה משמעותית וניכרת באיי.קיו של כולנו.
לסיום, אני אוהבת את כולכם, אני לא מאמינה שאני י"בניקית ושזה היה הטיול השנתי האחרון בחיים שלי, כל האחווה הזאת תחסר לי, אני בטוחה, למרות שאני כזאת מפונקת לפעמים ונורא אוהבת לקטר, נהנתי בתכלס מכל רגע, גם כשפחדתי להסתכל על הנוף ולא הסכמתי לרדת ירידות תלולות ומסוכנות.
אף אחד לא האמין שאני אתקלח ערומה באמצע המדבר, אף אחד לא האמין שאני אשן בתוך שק שינה, אבל לפחות אני לא כמו חלק מהבנות בשכבה שלי שצרחו בבוקר לבנים "תעופו מפה, אני לא מאמינה שראית אותי בלי מייקאפ" וכדומה.
ועכשיו, תנגבו את הלכלוכית בעין, הנה קצת תמונות
יאאלה עפתי מכאן,
XOXO,
סאפ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
