פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

אני רוצה מילים משלי שיקשטו אחרים. בלי ריח של שתן ועכבות של אחרים. אחרים שלא נטשו את עמדתם כמוני.

ניזוקתי. או שאולי הזיקו לי. מבלי להתכוון הפסקתי להקשיב לקול שאמור לכוון את אורות האיתות של חיי. וללא רישיון אני נוהגת. נוהגת לתוך סבך עמום של מציאות. מי נתן לי רישיון.

מצאתי את המקור לריח הצחנה שעולה ממני. הוא הבסיס לכל תעלוליי המגוחכים. תירוצים של מזדקנת צעירה שלא עלה בחכתה דבר מלבד ייסורים משניים. שיחות שחבל שלא נגנזו. מזומנים שבוזבזו.

אני טועמת מגוון עצום של גחמות. אבל את האצבע במעמקי גרוני אני שומטת, מניחה לה רק לדגדג את עצמי ברגעים של שחיתות בהמית, ריקבון גדלות משובח שהתעצם עם התבגרותי לכדי עיגול לא שלם, מקומר, מלא חצאי תובנות ושלוליות של מחשבות שאין ברשותי מגפיים מתאימות בכדי לקפץ לתוכן.

אני רוצה שינוי. ספונטני או אימפולסיבי? או שמא שניהם באותה המידה. ומה יש לשנות בכלל.

התוודעתי לאמת כואבת לא מזמן. בשביל לחיות את החיים האלה, צריך להיות עיוור ואטום.

אבל אני לא עיוורת ואטומה. אני בובה ומותק ונשמה. ואני יקירתי ואהובתי וחמדתי.

אני מחבקת את סבא כאילו זאת הפעם האחרונה שאחבק אותו. ואני כועסת על דודה כי עדיין נותרו לה כמה אסים.

ואני חברה של הוריי מרחוק וגם של חבריי. ואני נטמעת בהמון ואני שוקלת בכבדות. ואני התגלמות תרתי המשמע.

הייתי רוצה שיפחדו ממני כך שיאהבו אותי. אהבה יראה שכזאת.

נדמה לי שאף פעם לא תהיה לי אהבה.

נדמה לי שהראשון או הראשונה שיחפצו בי, אלך איתם.

אז אני לומדת על עצמי די הרבה בתקופה האחרונה.

כלומר, זאת למידה שתובנותיה בטח יתגלו לי רק עוד הרבה זמן, אבל בכל זאת.

מצאתי את הטעם שלי שוב.

גיליתי שזה בסדר להיות לא החלטית עד לנקודה בה אני החלטית. 

החלטתי לא להעמיד פנים (מדומני שהייתה זו החלטה פנימית שכזו), וזה עובד פלוס מינוס (עם דגש על המינוס).

אני כבר לא זוכרת על מה אני חולמת בלילה, אני רק זוכרת שאלה חלומות הזויים ברמות של מקסימום סרט ממש גרוע שמשדרים אותו בטלוויזיה ביום שישי בערוץ 10 ויש פרסומות באמצע ואת קם ללכת לשירותים וכשאתה חוזר כבר התחילו את הסרט ופספסת קטעים "חשובים".

התחלתי להתאפר. 

אני אפילו שמה מסקרה לפעמים (זה קרה פעמיים)

אני בטוחה שאמא שלי גאה ומסופקת

אני מוצאת סתירות בעצמי. אני רוצה להיות עם אנשים שעובדים קשה ושאכפת להם בזמן שאני רק מדברת אבל לא פועלת.

מעניין מתי אני אבין את החוקיות של העניין הזה לגביי. איך מוצאים את התשוקה ואת האמביציה גם כשאין חיבור?

אמרו לי (האנשים שהייקום כפה עליי לשנתיים הבאות) שהם לא קולטים את הטעם שלי בגברים. למה כשאני רואה בחורים שנראים טוב לטעמי, אני לא מדברת בזימה ומתחילה לרייר. 

אמרתי להם שזה לא הסגנון שלי להתנהג ככה.

אבל בעצם אני לא ממש יודעת את התשובה.

הם אומרים שאני צריכה סקס.

אתמול לסבתא שלי הייתה יום הולדת (קצת חסר כבוד המעבר החד הזה אבל אתם תסלחו לי), זה כל כך מוזר החיבור שנוצר בין כולם שוב. אשכרה כיף ביחד, כואב לי להגיד אבל יותר מאשר עם הצד השני. מי היה מאמין שזה פאקינג יקרה. אוף שמישהו יוציא אותי לחופשה רחוק מכאן.

אני חייבת להתחיל להחליט החלטות לגבי העתיד. לא רוצה לשבת בבית ולחשוב במשך שנתיים.

תעשו לי טובה, אני לא באמת חברה שלכם.

כל ההתבכיינות הזאת, הרדיפה, השיחות, זה לא בשבילי.

זה אולי מגעיל, אולי אגוצנטרי, אבל די, כמה אפשר להיות אינפנטילים.

אני לא מתעסקת בנושאי טלנובלות נעורים, לא כמה אוהב, מי מרכל וכמה השמנתי.

אני לא מדברת על כמה חמוד, איזה מתוק, ועל הסיקס פאק שמקשטת אותו.

אני לא עסוקה בזה, כי זה לא מעניין, בדיוק כמוכם.

אני שם רק בגלל שיצא וזה הגיל, שיצא ועכשיו אני בתיכון ואני צריכה לשרוד בין הדגיגים הקטנים.

אני לא צבועה, אני פשוט משועממת.

כשאני אומרת משהו למישהו, זה בשיא הרצינות, זאת האמת לאמיתה, כי לא מתאים לי להסתבך בשקרים עם גנון.

ולגבייך, פשוט תפסיקי כבר, יאאלה, הלכת, אז הלכת. שחררי גאדמיט.

נ.ב חשוב

אבא שלי היה מעורב בתאונת דרכים, איזה אידיוט סטה מהכביש ומחץ אותו בין שתי מכוניות. הרופא אמר שהוא היה יכול להיות נכה לכל החיים.

זה עדיין לא באמת חלחל אליי עמוק מספיק כל העניין הזה.