פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

הסוד הוא לשחרר! כי אז דברים טובים קורים וזה נחמד ומחייכים ולא צריך למלא את הגוף בכל מיני שטויות בשביל להרגיש מלאה ושכלום לא חסר.

עוף מוזר. אין צורך לסביר או לחפש משמעויות. אני עושה דברים בלי להבין אותם עד הסוף ולרוב אני יודעת מה יהיו ההשלכות. אבל אני פשוט לא מסוגלת להמשיך כמו פעם ולעשות מה שלא בא לי.

אז סיננתי. וסיננתי. ואמרתי שאני מתגעגעת ושיתקשר וסיננתי שוב. ואז כשהיתל בי וצלצל הביתה שתקתי במבוכה וסירבתי לצאת. אין לי סיבה ואולי יש לי אלף. מה שבטוח הוא שאני לא מתחרטת, כי באותו רגע כל מה שהתחשק לי לעשות זה לשבת עם אמא שלי בסלון ולראות תוכנית ריאליטי זולה אך מספקת.

אני צריכה שינוי נוף, ושינוי חברתי, ושינוי בכללי. אני צריכה להשתחרר מהצבא. מצחיק איך הכל מסתכם למסקנה אחת: בעיות שצה"ל גרם להן בעקיפין.

ברור שאני בבסיסי בחורה שלא סגורה על עצמה, ואפשר לומר שהגיוס לצבא גרם לי ללמוד על עצמי המון ולהשתנות, אבל בסופו של דבר, השירות שלי הוא כרגע מעכב צמיחה אחד גדול.

אבל בזמן האחרון אני יותר סגורה על עצמי. אני גם עושה דברים ש"דה אולד מי" מעולם לא הייתה מעזה לעשות. כמו לעלות על טרמפ או ללכת כמעט שעה וחצי מהרכבת הביתה ברגל. או להסתובב בתל אביב בלי לדעת איך להגיע למעוז חפצי ופשוט לשאול אנשים ולהסתדר ולא להתקשר לאלפי אנשים שיסבירו לי איך למצוא את הדרך. ולא לפחד מאנשים. ולהגיד מה שאני חושבת. ועוד כל מיני פיצ'עפקס קיומיים כאלה.

היום גם היה לי איזה פרץ שירה מטורף בשירותים הקטנים בקומה הראשונה. שם יש את האקוסטיקה הכי טובה בבית. ומראה די מחמיאה. אז עמדתי שם ושרתי, ופתאום הבנתי שאני יודעת כבר מזמן מה הכי טוב לי לשיר. ואני יודעת מה יושב עליי בול ומה מתאים לי ובאיזה "ז'אנר" כביכול אני הכי טובה. עכשיו זה רק להאמין ולפתח. אם בכלל אלך לכיוון הזה של מוסיקאית יוצרת רעבה ללחם (או במקרה שלי ללחם קל).

יש מצב שאתחיל ללמוד לנהוג בזמן הקרוב, והתחלתי לחשוב על מה אלמד אחרי שאשתחרר, ואני קצת משחררת את הרצועה בכל הנוגע לדיאטה. 

השורה התחתונה היא שאני בסדר. ושאני אהיה בסדר ושיהיה בסדר!

והחשוב מכל!

אני קוראת את החדש של פאולו קואלו "אלף" שמו, והוא מעולה ונפלא ושמימי ופותח סתימות בריאות ובנפש וסותם חורים בלב ובראש

המורה שלי לפיתוח קול באה אליי הביתה היום. כל שריר בגוף שלי רעד משמחה. האישה הזאת היא שמש, היא אוויר לנשימה, היא אלוהים.

היא יושבת בחדר שלי ואומרת לי לחזק את הבטן, לשיר ככה, להביא את הלשון לכאן, לכוון לחזה ולאף וכל מיני ענייני שירה כאלה ואחרים ואני בכלל בעולם אחר. הכל פרפרים ופרחים ופיות קטנות ששרות בדיוק בקול שלה את כל מה שהיא אומרת. 

אמרתי לה שאני מפחדת. היא אמרה לי שאני מושלמת ושאני צריכה להתחיל להיות יותר נרקיסיסטית לגביי הכישרון שלי כי אין עוד כמוני.

אחרי שהיא הלכה בכיתי. בכיתי מהתרגשות ומעצב ומכעס. 

אמא אמרה שאני לא צריכה לכעוס על עצמי שלקח לי כל כך הרבה זמן להתקשר אליה ולקבוע שיעור. היא אמרה שלפני שלושה חודשים לא הייתי במקום טוב, ושעכשיו אני מוכנה לחזור ללמוד.

אתם פשוט לא מבינים איך אני מרגישה כשהצלילים האלה יוצאים ממני. אפילו עכשיו כשאני כותבת כאן, הדמעות יושבות לי בקצה העין, מאיימות לנטוש ולזלוג במורד לחיי. והגוש הזה בגרון, שמעיד על האהבה הגדולה שלי לקלאסי, למחזות הזמר ולג'אז. 

אני מבינה עכשיו שאני לא אני בלי הצלילים האלה, בלי השיעורים האלה, בלי המוסיקה הזאת. כל הזמן הזה לא הייתה לי השראה לכלום כי לא יצרתי את מה שנועדתי ליצור.

אני מאושרת עכשיו. פשוט מאושרת שאני יודעת שבכל שבוע אני אזכה לשיר ולהתקדם למקום שבו הרגשתי הכי טובה והכי חזקה. 

הבנתי היום שאני צריכה להפסיק לחשוב על מה שהיה לפני שהפסקתי לקחת שיעורים, אני צריכה לחשוב על מה שיהיה. היא אמרה שבזמן הזה הנמוכים שלי קיבלו עומק ורכות והם מדהימים. "את מצו מושלם" היא אומרת. "המנעד שלך רחב, בדרך כלל לסופרן קשה בנמוכים ולאלט קשה בגבוהים, ולך יש את הכל".

זמן, זה רק עניין של זמן.