פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

העולם טוב בלנסות ללמד אותנו דברים, הכל סוגרים מסביב ויש תמיד תחושה שמאחורי האוזן נלחשת המילה "לשחרר", שהיא בעצם מילה אחת המכילה בתוכה את השאיפה של כולנו להתקדם, להצליח ובדרך גם ליהנות מהכל.

אני לא עושה לעצמי שיחות עידוד, ולא מארגנת את היום יפה יפה ביומן לפי שעות והתראות בבלאקברי (שאין לי). מה אני כן עושה?

אני נכנסת לדיכאון עומס (שזה בשפה מאד מאד לא מקצועית, שנקרא לה 'ספירית' לרגע, הרבה דברים לעשות, לא מספיק זמן).

דיכאון עומס הופך אותי בין רגע לאנטיפתית, רעבה, עייפה, מבולבלת ועצבנית, ממש כמו התסמינים של היום הזה בחודש (*שמאחר לבוא, אמאלה).

זה כמו להרגיש לחץ מהחזייה בלי ללבוש אחת. זה כמו ללכת עם שיער פזור במשך כל היום ושיכאב הראש בנקודה הזאת שתמיד אוספים.

זה כמו לנסות לישון ופתאום להיות מודעת לכל הרעשים הקטנים שקיימים בעולם הזה. זה כמו לנסות לשיר או לנגן יצירה ובכל פעם לעשות את אותה טעות מטופשת.

בקיצור (או לא כל כך), אני באזור הדמדומים, ולא, זה לא מתרחש באולם קולנוע ואין לי אהוב שמוצץ לי את הדם ואיש זאב ללטף כשעצוב לי (סרט מפגר).

אני פשוט עוברת את הימים בלי שתהיה להם משמעות, וזה חורה לי. הלו הלו, שלא תחשבו עכשיו שאני מצפה לאיזה משהו מעניין, כן אני יודעת ששגרה משתלטת, אני יודעת שיש תקופות כאלה בחיים שאתה פשוט עושה ועושה ואתה לא רואה את הסוף, אבל, לפעמים אני מוצאת את עצמי רגע לפני הנקודת שבירה, שואלת "מה הולך פה? איך הגעתי למצב כזה?". מסתבר שבקלות רבה. קוראים לזה הדחקה וזה נורא נחמד, גם ממש ממש בריא, טעים בסלט ומונע סרטן.

צבא

הצבא הוא לא חבר שלי, הצבא הוא לא ידיד שלי, הצבא הוא לא אבא שלי, הצבא הוא בטח לא אמא שלי, גם לא המורה שלי וחברה שלי והכלב שלי.

הצבא הוא נמען אנונימי עם דרישות ובקשות והמון המון סתירות וסודיות וחשיבות וכושר ויושר ומחשבים וקצת שירים ומטוסים גם מטעי עצים ואבוקדו.

אני לא מוצאת את המילה שלי בשביל הצבא, אולי אני צריכה להתגייס קודם, בנתיים הצבא הזה יושב לי כמו קרצייה על העורף ומוצץ לי את הדם - 

כי אני פשוט לא יודעת לאן לכוון את עצמי, והוא כבר שלח שאלון העדפות. ה צ י ל ו . (בעיות של מתבגרים זה כמו סדרת טלוויזיה ממש גרועה עם תסריט מהזבל ושחקנים מהתאטרון בת של בית צבי).

אז הלכתי לקרוא את 'צלה של הרוח' באנגלית כי בא לי קצת אתגרים. שלום.

נפש שעוד לא התמכרה להרס שקיים כאן.

*אני מתחילה להילחץ מהקטע הזה של המחזור.

כבר עברתי קרוב להרבה, לא מעט זה נחשב מסתבר, הדקות הפכו לשעות שמתחתי לשנים ארוכות.

בדיעבד אם חושבים כל זה עוד לא קרה, אבל יש מן ביטוי כזה במחשבה תחילה, אז התחלתי לחשוב לפני כל דבר ויצא שיצרתי פתח צר, למען יראו ויראו כולם, גם בעתיד כלום לא מושלם.

הייתכן כי הבלוג בדעיכה?

תעשו לי טובה ותגידו שלא, אני לא במצב של דאיגת יתר והשלמת שעות נוספות בחיפושים אחר בלוגים נאותים לתגובות והחלפת רשמים בנוגע לעולם וכולי.

היום טיילתי עם הכלב בזמן הפסקה מהלימודים למבחן בתנ"ך שייתכן וגרמו לי לאיבוד תאים במוח, לא, הם לא התכלו הם פשוט הלכו לאיבוד בין כל המידע הלא מועיל הזה. למי אכפת שכנסת ישראל היא שושנה בין החוחים ושאחאב התחתן עם איזבל שרצחה את נביאי ה'? גאדמיט זה כמו איזה טלנובלה ממש גרועה.

בקיצור טיילתי עם הכלב והיה לי נורא כיף, עכשיו כשבחוץ מואר ונעים ויש קצת רוח והשמש לא מציקה בעיניים, אני חולה על התקופה הזאת.

איכס מתחיל שבוע חדש.

אתם שמים לב למחזוריות המרושעת הזאת הפוקדת עלינו לחיות מחדש את כל ימות השבוע שוב ושוב במן שגרה מעצבנת כזאת?

אני לא מבינה איך אנחנו חיים ככה, זה אשכרה נתפס אצלי כאירוע מוזר.