פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

יש אנשים שנועדו לצפות בשקיעות.

אף פעם לא שאלתי למה. היה נדמה לי כי ברגע שאשאל אבזבז כמות עצומה של מילים ממחסן המילים של מישהו והוא יאבד את ההזדמנות לומר משהו חשוב למישהו אחר. וכך בגלל שאפצה את פי, תאבד לה הצהרת אהבה או ייעלמו מילות פרידה. ולכן שתקתי. כמו היסיתי ילד קטן מלהרעיש בזמן תפילה.
המשכתי להביט בשמש. לאט ובזהירות היא נפרדה מן החלק המואר של השמיים והתאחדה עם הים.
דימיתי אותה לרקדנית, את השמש. תנועותיה היו רחוקות מפזיזות. היא התקדמה צעד אחר צעד, כמו תינוק העושה את צעדיו הראשונים לעבר אביו המביט בו בפליאה, כאילו זה עתה ראה פלא עולם מתקרב אליו בצעדים קטנים של תמימות.
בכל מקרה, כך ישבנו שם, על הספסל. אני והיא. לא הכרתי אותה והיא לא אותי. חלקנו שתיקה של שקיעה. חלקנו את שעות הדמדומים. היינו בודדים ביחד.
נדמה שמעולם לא ידענו סופה. השלגים הכבדים היו מכסים את כל גגות העולם, אך מעלינו תמיד הייתה שקיעה. נראה כי לא יכולנו לשנות דבר, נועדנו לאותם זמנים, לאותם צבעים של טירוף חושים שקט מתובל בשלווה שדועכת.
לפעמים היא הייתה מניחה את כפה על ברכי. בפעמים הראשונות שעשתה זאת קפא גופי. שערותיי הסתמרו למגע ידה המסתורית. לא העזתי אפילו להסתכל על אותה יד. אותה יד שלאחר מכן דמיינתי כה ענוגה ומלטפת. חובקת את גופי ועוטפת אותי במגעה המסתורי.
וכך היינו יושבים שם, על אותו הספסל שדמם לו כבר חצי מאה, יותר או פחות על הגבעה המשקיפה לאופק המשותף לאלפי עיניים בוהות.
לפעמים גופי היה נעשה אחד עם השמש, וככל שהתקרבה יותר למצולות, כך גם עיניי נעצמו לאיטן עד שנפגשו עפעפיי עם סופם. באותם רגעים של עיוורון כל חושיי האחרים היו מתחדדים כאילו לקיתי באמת בחוסר היכולת לראות. ואותם רגעים היו כה בהירים כל כך שידעתי שהיא הגיעה. ריחה היה כמו משב של רוח ים, יכולתי לשמוע את הגלים מתנפצים על החוף, יכולתי לראות בעיניי רוחי את הקצף הלבן מקשט את החול שגם הוא דגדג לי בין אצבעות הרגליים. ואז היא הניחה ידה על ברכי.
קרביי זעקו בתוכי, בכל מאודי רציתי להביט בה, רציתי להניח עיניי על אותה אחת מסתורית שמטריפה את חושיי. אך השמש כבר נטמנה במצולות. והנה יכולתי להרגיש את כריות אצבעותיה מתנתקות מרגלי, וכמו שהגיעה, כך נעלמה.
לא ספרתי את הימים, זה לא היה תפקידי. אם היה זה תפקידי, הייתי פותח את דבריי ומצהיר כי יש אנשים שנועדו לספור את הימים. אך אני, תפקידי היה ללוות את השמש ברגעיה האחרונים לפני שהיא הולכת להאיר לאחרים את היום.
מעולם לא העסיקה אותי המחשבה, האם האנשים שנועדו לצפות בזריחות, מאושרים יותר. אבל אני בטוח שזה עבר לכם בראש. ואם לא, הנה לכם, התכבדו במחשבה, אני משאיר את ההתעסקות בה נטל למחשבותיכם. כי כפי שכבר יכולתם לנחש, את מחשבותיי העסיקה רק אחת.
ובשונה משתיארתם לעצמכם, מעולם לא ניסיתי לדמיין אותה. הותרתי אותה כפי שהיא, אלמונית. לא עשיתי זאת כי פחדתי מן האכזבה, או כי דמיוני לא מפותח וסוער מספיק. פשוט כי הספיק לי מגע ידה הרך ומשב רוח הים שהייתה מביאה עליי בכדי לזכור אותה.
חבל שלא הכרתי את זה שנועד לספור את הימים. כך אולי יכול היה לזרוק לי איזה מספר, לספר לי כמה זמן אני יושב כך ומלווה את השמש בסוף היום. אולי יכול היה לספר לי כמה פעמים ניתקה ידה של האלמונית מרגלי. אולם כל זאת בדיעבד, כי מעולם לא התעסקתי במחשבות חודרות מהסוג הזה באותם ימים.
ואותו יום, שהגיע כבר לשעת בין ערביים, לא רמז אף לא לרגע שסופו לא יהיה כמו האחרים. גברים ממהרים הותירו מאחוריהם צללים ממהרים עוד יותר כשירדו מן האוטובוס או המונית ומיהרו להגיע הביתה. והכלבים שבסמטה הצרה מלאת הפחים שמעולם לא אכזבו ובכל יום התמלאו בזבל מחדש- אותם כלבים ייללו את שירם כמו בכל אותו ערב, מקדמים את בואו של הירח ומחבקים ביללתם את החשכה שתאפשר להם לרבוץ בכל מקום שליבם יחפוץ.
אני יכול בהחלט לומר שעד לאותו היום, שכבר כמעט הפך לערב, מעולם לא חשדתי בדבר. יתרה מכך, לא הייתה לי סיבה. לא, זה לא שהייתי אדם מאמין, לא שמתי מבטחי בזרים או בגורל, אך פשוט מעולם לא תועתעתי.
אבל אז צפו להם מעל לפני המים אותם רגעים של בלבול. היכן משב הרוח המרענן החותם את היום? איפה מגעה המלטף של היד המסתורית המותירה בי להט בכל יום מחדש?
והזמן שלא נמדד על ידי המשיך לזלוג לו כמו טל בוקר הנוטף מעלים רעננים. לאט ובזהירות. מהר ובפזיזות. חוסר ההחלטיות תפס את המושכות. כבר לא הכרתי את הזמן. הוא היה זר לי.
בכל אותם רגעים שיכולתי לכנותם נצח - רק כי כך תחושת הבטן ציוותה עליי, לא כי יכולתי למדוד את הרגע – עצמתי עיניי. מבולבל, חשתי שאני עומד לאבד את אחיזתי, שרגליי יינתקו מן האדמה, שיציבתי תתעקם כמו ברזל חם המקבל צורה חדשה.
ואז, בעדינות שאין שנייה לה, יכולתי לחוש ברעננותה הזוהרת קרבה אליי. ולמרות שעיניי היו עצומות, הסתנוורתי. אזרתי את האומץ שלא מתפקידי למדוד אך אוכל לומר שאי אפשר היה להטיל ספק שהיה שם הרבה אומץ לאזור ופקחתי את עיניי. למולי נחשפו שמיים שחורים האוצרים בתוכם עיגול שחור עם הילה בוערת סביבו. מעולם לא נחשפתי למחזה שכזה. נפשי לא ידעה מנוח, וכל הווייתי כמו התרעמה כי נלקחה ממנה האפשרות ללוות את השמש ברגעיה האחרונים.
ליקוי חמה. נשמע באוזניי קול רך וענוג. ולא עצרתי לדמיין שפתיים אדומות מלאות תשוקה שלחשו באוזני הזרה. הסתובבתי, נאחז באומץ שעוד נותר בי ופגשתי בעיניה. ולמרות שהחושך עטף את הכל, יכולתי לראות את עיניה נוצצות ודמעה נושרת בקצה עיינה. הייתה זו אותה דמעה של בדידות הממלאת את הים שמחבק את השמש בשקיעה כל יום מחדש.

ערב ערב היא מתחה את הסדין על מיטתה לפני שנכנסה למיטה, התהלכה מסביב בכדי לבדוק כי הוא מתוח היטב, הידקה בכל הפינות, העבירה ידה בעדינות אך עם מעט לחץ על המיטה בכדי ליישר כל קמט קטן שאולי מסתתר שם.

כשסיימה לבסוף, נעמדה מול מיטת היחיד בחדרה הצר והביטה בסדין. פניה נראו הבריקו מאורה של המנורה שהיטלטלה מעל ראשה באור קלוש, עורה נראה חלק וקשיח כמו בובת חרסינה שברירית ודוממת.

לפתע עינה השמאלית החלה לרצד, בדיוק נמרץ, טיקים קטנים שטמון בהם קצב אחיד משלהם, מהיר אך לרגע לא עצבני, נדמה היה כי היא איננה מודעת לקצב החדש של פניה, שרירי פיה התכווצו והשוו לפניה ארשת מטרידה של אי נוחות, עיניה נפערו כאילו הייתה עדה למחזה כה מטריד עד שאיננה מסוגלת אף לעצום אותן בכדי להתחמק מן הזיכרון שנקש על הדלת במוחה והתפרץ ללא כל הזמנה.

בתנועה חטופה היא תלשה את הסדין המתוח בפראות וקירבה אותו אליה כאילו היה תינוק שזה אך נולד, היא החזיקה אותו בשתי ידיה וקירבה אל אפה, שואפת את ריחו לאט.

היא חזרה אל החדר, טיפת זיעה ניגרה ממצחה וגבותיה התכווצו בכל פעם שהביטה על מיטת היחיד שניצבה בחדרה הצר בעל הקירות האפורים המשעממים להחריד. היא אחזה בכיסא שעמד ליד דלת הכניסה ויצאה מן החדר. בעודה סוגרת את הדלת בעזרת רגלה, השתהתה לשניות אחדות בכדי לוודא ששמעה את הטריקה הקלה המאשרת שהדלת אכן נסגרה, ובאותם רגעים עיניה מתכווצות כאילו חדרה שמש מבין הקיר שמולה והיא מנסה להגן על פניה.

היא מתהלכת בקצב רגיל, קצב אישי, רגליה מטופפות על רצפת העץ הזולה ובכל כמה צעדים נשמעת חריקה קלה, אך זאת לא מטרידה את ראשה. בין סוף המסדרון לגרם המדרגות היא מדלגת מעל שטיחון קטן לרגליים המסתיר חור ברצפת העץ. היא עולה שתי מדרגות בכל פעם ולבסוף מגיעה לקומה השלישית, ממשיכה ללכת בעודה מחזיקה את הכיסא בשתי ידיה הצנומות. היא חולפת על פני מראה גדולה בחטף, ורידיה בולטים ועורה שקוף וחלק למשעי, שערה החום החלק אסוף לאחור.

ברקע מתחילים להישמע צלילים המזכירים חריקה, פעילות מסוימת של מכונה הפועלת בשיא כוחה, הרעש מחריש אוזניים ממש אך לה זה לא מפריע לרגע והיא מתקדמת לעבר החדר.

הכיסא ניצב סנטימטרים ספורים מן מכונת הכביסה הענקית הניצבת במרכז החדר, המזכיר בעיצובו את חדרה הצר בעל הקירות האפורים המשעממים להחריד, פרט לעובדה שיש זיכרון לטפט ישן שבעבר עטף את הקירות.

היא יושבת על הכיסא, מביטה בסיבובי המכונה, במים השוצפים, במרכך ובאבקה המתערבבים כולם יחדיו. גופה נשען לפנים, ידיה מונחות על ברכיה והיא מחזיקה את פניה בהן. ראשה נח בין שתי כפות ידיה ועיניה עוקבות בקנאות אחרי הסיבובים. עיניה נראות כמו משחק תעתוע לעיניים העומד לבלוע הכל בתוכו.

לפתע המכונה מאיטה את הקצב, לאט לאט עיניה נרגעות והיא מביטה בטיפות המים זולגות בתוך חלון המכונה.

היא קמה מהכיסא, לוקחת כמה צעדים לאחור ומתכופפת לעבר דלת המכונה, פותחת אותה, דוחפת את ידה פנימה ומוציאה את הסדין. ידה נתקעת בפנים והיא מנסה בכוח לשחררה, מושכת ומושכת עד שנופלת לאחור כשהסדין בידיה וממפרק ידה מתנתק צמיד לבן עם מספר סידורי ושתי אותיות ב"ח.

היא בחדרה שוב, הסדין שהספיק להתייבש, שוב נמתח לאורך מיטת היחיד שניצבת במרכז החדר, היא חוזרת על אותו התהליך, מותחת חזק לכל הכיוונים, מעבירה ידה בכדי לסלק את כל הקמטים שאולי מסתתרים, בודקת את הפינות כשלפתע צונחת על המיטה, נשימתה מסודרת אך קלושה, כמעט ואי אפשר להבחין שאכן מתבצעת פעילות נשימה, חזה נראה דומם כמו כל גופה.

"תאמר לי דוקטור, אתה חושב שהיא אי פעם תתעורר?"

"אין לדעת, נראה כי בתך שרויה במצב בלתי הפיך, סימני החיים טובים ונרשמת פעילות מוחית גבוהה, אך לא נראה דבר המרמז על כך שהיא תתעורר בקרוב".

"תודה דוקטור, אם כך, אני רק אלך להחליף לה את הסדינים, היא אף פעם לא אהבה את הריח של הסדינים בבית החולים".