פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

אז אני לומדת על עצמי די הרבה בתקופה האחרונה.

כלומר, זאת למידה שתובנותיה בטח יתגלו לי רק עוד הרבה זמן, אבל בכל זאת.

מצאתי את הטעם שלי שוב.

גיליתי שזה בסדר להיות לא החלטית עד לנקודה בה אני החלטית. 

החלטתי לא להעמיד פנים (מדומני שהייתה זו החלטה פנימית שכזו), וזה עובד פלוס מינוס (עם דגש על המינוס).

אני כבר לא זוכרת על מה אני חולמת בלילה, אני רק זוכרת שאלה חלומות הזויים ברמות של מקסימום סרט ממש גרוע שמשדרים אותו בטלוויזיה ביום שישי בערוץ 10 ויש פרסומות באמצע ואת קם ללכת לשירותים וכשאתה חוזר כבר התחילו את הסרט ופספסת קטעים "חשובים".

התחלתי להתאפר. 

אני אפילו שמה מסקרה לפעמים (זה קרה פעמיים)

אני בטוחה שאמא שלי גאה ומסופקת

אני מוצאת סתירות בעצמי. אני רוצה להיות עם אנשים שעובדים קשה ושאכפת להם בזמן שאני רק מדברת אבל לא פועלת.

מעניין מתי אני אבין את החוקיות של העניין הזה לגביי. איך מוצאים את התשוקה ואת האמביציה גם כשאין חיבור?

אמרו לי (האנשים שהייקום כפה עליי לשנתיים הבאות) שהם לא קולטים את הטעם שלי בגברים. למה כשאני רואה בחורים שנראים טוב לטעמי, אני לא מדברת בזימה ומתחילה לרייר. 

אמרתי להם שזה לא הסגנון שלי להתנהג ככה.

אבל בעצם אני לא ממש יודעת את התשובה.

הם אומרים שאני צריכה סקס.

אתמול לסבתא שלי הייתה יום הולדת (קצת חסר כבוד המעבר החד הזה אבל אתם תסלחו לי), זה כל כך מוזר החיבור שנוצר בין כולם שוב. אשכרה כיף ביחד, כואב לי להגיד אבל יותר מאשר עם הצד השני. מי היה מאמין שזה פאקינג יקרה. אוף שמישהו יוציא אותי לחופשה רחוק מכאן.

אני חייבת להתחיל להחליט החלטות לגבי העתיד. לא רוצה לשבת בבית ולחשוב במשך שנתיים.

חלמתי אתמול בלילה חלום ממש מוזר.

הייתי במין בניין דירות או בית מלון ישן כזה, נכנסתי לחדר כלשהוא והיה שם בחור, אני זוכרת שבמבט ראשוני לא התלהבתי ממנו במיוחד.

לא הכרנו, אבל התחלתי לדבר איתו, הוא ישב מאחורי שולחן עץ ומסביבו היו מלא דפים והמקום היה די מבולגן.

אני לא זוכרת על מה דיברנו, אבל הדבר הבא שקרה בחלום היה ששנינו יוצאים ביחד מהחדר והולכים למקום אחר.

בדרך הוא שואל אותי "את בטוחה?" ואני עונה לו "זה היה רעיון שלי אז נראה לי שיותר הגיוני שאני אשאל אם אתה בטוח".

ואז אנחנו נכנסים לחדר אחר, אני מושכת אותו למיטה ושואלת אותו אם יש לו קונדומים, הוא מוציא מהכיס שניים ואז אנחנו עושים את זה.

החלום הזה מוזר כי הבחור בחלום הוא אף אחד, הוא לא קשור לחיים שלי בשום אופן, ומה גם, שהוא היה יותר מבוגר ממני ועדיין בתול.

החלומות שלי נהיים יותר ויותר מוזרים.

למה אני לא יכולה לחלום פשוט על פרפרים וחדי קרן? סעמק.

ערב ערב היא מתחה את הסדין על מיטתה לפני שנכנסה למיטה, התהלכה מסביב בכדי לבדוק כי הוא מתוח היטב, הידקה בכל הפינות, העבירה ידה בעדינות אך עם מעט לחץ על המיטה בכדי ליישר כל קמט קטן שאולי מסתתר שם.

כשסיימה לבסוף, נעמדה מול מיטת היחיד בחדרה הצר והביטה בסדין. פניה נראו הבריקו מאורה של המנורה שהיטלטלה מעל ראשה באור קלוש, עורה נראה חלק וקשיח כמו בובת חרסינה שברירית ודוממת.

לפתע עינה השמאלית החלה לרצד, בדיוק נמרץ, טיקים קטנים שטמון בהם קצב אחיד משלהם, מהיר אך לרגע לא עצבני, נדמה היה כי היא איננה מודעת לקצב החדש של פניה, שרירי פיה התכווצו והשוו לפניה ארשת מטרידה של אי נוחות, עיניה נפערו כאילו הייתה עדה למחזה כה מטריד עד שאיננה מסוגלת אף לעצום אותן בכדי להתחמק מן הזיכרון שנקש על הדלת במוחה והתפרץ ללא כל הזמנה.

בתנועה חטופה היא תלשה את הסדין המתוח בפראות וקירבה אותו אליה כאילו היה תינוק שזה אך נולד, היא החזיקה אותו בשתי ידיה וקירבה אל אפה, שואפת את ריחו לאט.

היא חזרה אל החדר, טיפת זיעה ניגרה ממצחה וגבותיה התכווצו בכל פעם שהביטה על מיטת היחיד שניצבה בחדרה הצר בעל הקירות האפורים המשעממים להחריד. היא אחזה בכיסא שעמד ליד דלת הכניסה ויצאה מן החדר. בעודה סוגרת את הדלת בעזרת רגלה, השתהתה לשניות אחדות בכדי לוודא ששמעה את הטריקה הקלה המאשרת שהדלת אכן נסגרה, ובאותם רגעים עיניה מתכווצות כאילו חדרה שמש מבין הקיר שמולה והיא מנסה להגן על פניה.

היא מתהלכת בקצב רגיל, קצב אישי, רגליה מטופפות על רצפת העץ הזולה ובכל כמה צעדים נשמעת חריקה קלה, אך זאת לא מטרידה את ראשה. בין סוף המסדרון לגרם המדרגות היא מדלגת מעל שטיחון קטן לרגליים המסתיר חור ברצפת העץ. היא עולה שתי מדרגות בכל פעם ולבסוף מגיעה לקומה השלישית, ממשיכה ללכת בעודה מחזיקה את הכיסא בשתי ידיה הצנומות. היא חולפת על פני מראה גדולה בחטף, ורידיה בולטים ועורה שקוף וחלק למשעי, שערה החום החלק אסוף לאחור.

ברקע מתחילים להישמע צלילים המזכירים חריקה, פעילות מסוימת של מכונה הפועלת בשיא כוחה, הרעש מחריש אוזניים ממש אך לה זה לא מפריע לרגע והיא מתקדמת לעבר החדר.

הכיסא ניצב סנטימטרים ספורים מן מכונת הכביסה הענקית הניצבת במרכז החדר, המזכיר בעיצובו את חדרה הצר בעל הקירות האפורים המשעממים להחריד, פרט לעובדה שיש זיכרון לטפט ישן שבעבר עטף את הקירות.

היא יושבת על הכיסא, מביטה בסיבובי המכונה, במים השוצפים, במרכך ובאבקה המתערבבים כולם יחדיו. גופה נשען לפנים, ידיה מונחות על ברכיה והיא מחזיקה את פניה בהן. ראשה נח בין שתי כפות ידיה ועיניה עוקבות בקנאות אחרי הסיבובים. עיניה נראות כמו משחק תעתוע לעיניים העומד לבלוע הכל בתוכו.

לפתע המכונה מאיטה את הקצב, לאט לאט עיניה נרגעות והיא מביטה בטיפות המים זולגות בתוך חלון המכונה.

היא קמה מהכיסא, לוקחת כמה צעדים לאחור ומתכופפת לעבר דלת המכונה, פותחת אותה, דוחפת את ידה פנימה ומוציאה את הסדין. ידה נתקעת בפנים והיא מנסה בכוח לשחררה, מושכת ומושכת עד שנופלת לאחור כשהסדין בידיה וממפרק ידה מתנתק צמיד לבן עם מספר סידורי ושתי אותיות ב"ח.

היא בחדרה שוב, הסדין שהספיק להתייבש, שוב נמתח לאורך מיטת היחיד שניצבת במרכז החדר, היא חוזרת על אותו התהליך, מותחת חזק לכל הכיוונים, מעבירה ידה בכדי לסלק את כל הקמטים שאולי מסתתרים, בודקת את הפינות כשלפתע צונחת על המיטה, נשימתה מסודרת אך קלושה, כמעט ואי אפשר להבחין שאכן מתבצעת פעילות נשימה, חזה נראה דומם כמו כל גופה.

"תאמר לי דוקטור, אתה חושב שהיא אי פעם תתעורר?"

"אין לדעת, נראה כי בתך שרויה במצב בלתי הפיך, סימני החיים טובים ונרשמת פעילות מוחית גבוהה, אך לא נראה דבר המרמז על כך שהיא תתעורר בקרוב".

"תודה דוקטור, אם כך, אני רק אלך להחליף לה את הסדינים, היא אף פעם לא אהבה את הריח של הסדינים בבית החולים".