פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

אז אני לומדת על עצמי די הרבה בתקופה האחרונה.

כלומר, זאת למידה שתובנותיה בטח יתגלו לי רק עוד הרבה זמן, אבל בכל זאת.

מצאתי את הטעם שלי שוב.

גיליתי שזה בסדר להיות לא החלטית עד לנקודה בה אני החלטית. 

החלטתי לא להעמיד פנים (מדומני שהייתה זו החלטה פנימית שכזו), וזה עובד פלוס מינוס (עם דגש על המינוס).

אני כבר לא זוכרת על מה אני חולמת בלילה, אני רק זוכרת שאלה חלומות הזויים ברמות של מקסימום סרט ממש גרוע שמשדרים אותו בטלוויזיה ביום שישי בערוץ 10 ויש פרסומות באמצע ואת קם ללכת לשירותים וכשאתה חוזר כבר התחילו את הסרט ופספסת קטעים "חשובים".

התחלתי להתאפר. 

אני אפילו שמה מסקרה לפעמים (זה קרה פעמיים)

אני בטוחה שאמא שלי גאה ומסופקת

אני מוצאת סתירות בעצמי. אני רוצה להיות עם אנשים שעובדים קשה ושאכפת להם בזמן שאני רק מדברת אבל לא פועלת.

מעניין מתי אני אבין את החוקיות של העניין הזה לגביי. איך מוצאים את התשוקה ואת האמביציה גם כשאין חיבור?

אמרו לי (האנשים שהייקום כפה עליי לשנתיים הבאות) שהם לא קולטים את הטעם שלי בגברים. למה כשאני רואה בחורים שנראים טוב לטעמי, אני לא מדברת בזימה ומתחילה לרייר. 

אמרתי להם שזה לא הסגנון שלי להתנהג ככה.

אבל בעצם אני לא ממש יודעת את התשובה.

הם אומרים שאני צריכה סקס.

אתמול לסבתא שלי הייתה יום הולדת (קצת חסר כבוד המעבר החד הזה אבל אתם תסלחו לי), זה כל כך מוזר החיבור שנוצר בין כולם שוב. אשכרה כיף ביחד, כואב לי להגיד אבל יותר מאשר עם הצד השני. מי היה מאמין שזה פאקינג יקרה. אוף שמישהו יוציא אותי לחופשה רחוק מכאן.

אני חייבת להתחיל להחליט החלטות לגבי העתיד. לא רוצה לשבת בבית ולחשוב במשך שנתיים.

האמת היא שאני בשלב אפור (דימויים זה הצד החזק שלי).

אני אף פעם לא אהיה מסוגלת פשוט להתפרק מול מישהו באמת.

אני לעולם לא אחשוף את עצמי עד הסוף.

תמיד יהיו לי סודות.

תמיד יעטרו את חיי שקרים לבנים.

אני חושבת שבשפה המקצועית קוראים לזה "בעלת תסביכים" (you name it)

ואני יודעת שזה מוזר וקצת מרושע, אבל פשוט אין לי כוח אליה, אוף.

כל היום יש לי הרגשה לא נעימה בבטן.

על הבוקר ראיתי מישהי שעשתה קעקוע של מפתח סול ומפתח פה ביחד על מפרק כף היד, שלהזכירכם, זה בדיוק מה שרציתי לעשות.

הרגשתי במקום הכי נמוך בעולם משום מה, כל כך קינאתי בה, כי היא כזאת חסרת עקבות, מחליטה ועושה, ואני ההפך הגמור.

ופתאום ניסיתי להיזכר מה היה שם בתקופה ההיא שרציתי לעשות קעקוע, והדבר היחיד שאני נזכרת בו הוא הרצון שיראו אותי.

שיתעניינו, שיכירו בי, שיביטו, שיתעסקו בי.

ועכשיו יש עליי תזכורת לתחושות האלה לתמיד על הגב בצד שמאל בצורת אישה עם כנפיים.

כבר מזמן לא הייתה לי מטרה, אחת כזאת משלי, שעוסקת רק בי, בעתיד, בהווה, בעבר, בכל דבר.

יש לי כמה על הפרק, העניין הוא להתחיל לפעול (כפי שהבנתם, זה ממש לא הצד החזק שלי, כיף גדול).

בעיות טכניות:

האורגן שלי נפל (שלום אני ספיר ואני מגושמת).

זימונים/שאלונים/מנילה לצבא עושים לי חררה (שיגיעו, מתי יגיעו?, דפיקות בלב סטייל התקף לב קטן).

בחינות/בגרויות/השלמות/חיסורים/איחורים/העדרויות (כבר יש לי פלטפוס, לא צריכה עקב אכילס).

רסיטלים/ללמוד מילים בעל פה/לא להיות צרודה וחולה (הכל בראש).

אני כל הזמן רוצה להחליף לפונט של אריאל ואני לא עושה את זה (התבטאותו של הפחד משינויים בדברים הממש ממש קטנים בחיים).

יאאלה מתוקים, הלכתי לראות המירוץ למיליון ולבזבז את הזמן שלי בצורה הכי טובה שאפשר, מתחת לפוך.

זאת לא תקופה טובה שלי, אני מודה.

לא יודעת מה, אבל משהו משובש.

אני שוב רוצה רק לישון, לא לומדת בשיט (תתעלמו מהציונים הטובים, זה ממש מקריות), לא מתאמנת, לא בפסנתר ולא לרסיטל.

בקיצור, בטטה עצלנית ועצובה.

מחר יש לי מבחן, בביולוגיה (מקצוע האלים ממש), ואני הולכת להיכשל (אני בטוחה שזה ממש מעניין אתכם, אני מרגישה עד לכאן את ההזדהות והאמפתיה).

אחר כך יש מבחן בחקלאות (זה באמת מקצוע האלים), מדובר שם על זיווג פרות ועל ארבע הקיבות שלהן (אני בטוחה שתמיד תהיתם לעצמכם כמה קיבות יש לפרה, ולכן תדעו שאני תמיד פה בשביל השאלות הקיומיות שלכם).

אני מנסה להלחין כמו בנאדם חלק מהליריקס שלי וזה פשוט לא עובד, אולי אני צריכה להשלים עם המציאות שזה לא עומד לקרות.

בנוסף להכל יש צבא (תזמורת צה"ל?), להקה צבאית כבר כמעט שירד מהפרק, בשיא הרצינות, אני שומעת מיותר מידי מקורות (כולל עצמי) שזה לא מה שזה נראה, ובכלל, כמו מה זה נראה? (והרי לכם שאלה קיומית מוצלחת).

אז עכשיו הלכתי למורה הפרטית שלי למתמטיקה, היא גרה ממש שתי דקות מכאן, אז כשהגעתי היא ביקשה שאבוא יותר מאוחר (שאני אסרב לעוד זמן איכות עם עצמי שאפשר לעשות בו כלום?).

ולסיום, היום ראיתי סרט מתוק שכזה, בצרפתית, קראו לו "החיים הם לא קומדיה רומנטית", ארוך מידי לטעמי, אבל היי, זה בטח בכלל לא השם האמיתי שלו (בכל זאת, קיימים בעולם הזה מתרגמים ישראליים עילגים שייעודם בחיים הוא לגרום לנו להתרעם על התרגומים הנלוזים שלהם [לא זה לא עד כדי כך אכפת לי] אהמ).

אמג כרגע כתבתי בסוגריים שבסוגריים. שיא עולמי חדש. הערה צינית על ההערה הצינית. (פתאום אני אוהבת את עצמי שוב [ועכשיו כבר לא]).

זה קרה שוב! (טוב סתמי).

בקיצור, אני הולכת לעשות את מה שאני הכי טובה בו (בזמן האחרון), לשחק ברסטוראנט סיטי בפייסבוק. זאת מטרה אמיתית וטובה לחיים.

שלום.

*נזכרתי עכשיו, לפני יומיים ראיתי את הסרט "הנבואה". אם במקרה הייתי בולימית שלא מצליחה להקיא, הייתי רואה את הסרט הזה וזה היה קורה מעצמו.

פשוט סרט מטומטם. אני שונאת שלכותבים של סרטים אין איך לסגור את הסרט שלהם אז הם מחליטים על משהו שאי אפשר להתווכח איתו: חייזרים. ארג.

בקיצור, אכזבה.