פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

מספיק משפט קטן ממישהו בכלל לא חשוב בשביל להרגיש קצת אחרת.

ואז, אפילו אם אני בדרך הביתה מהופעה, במושב האחורי, מוחאת כפיים לצליליי עומר אדם ושרית חדד - אני די מאושרת

ובעברו השני של הנהר, אני ניצבת רטובה מבושה. לא יודעת לדבר בזכות עצמי מבלי להרגיש מדקלמת שורות של אחרים או קופצת מעל הפופיק.

מה אני אגיד לכם? אני מתחילה לשעמם את עצמי עם הפוסטים המאושרים האלה. אבל אי אפשר להתכחש למה שקורה בפועל.

יכול להיות שאני קצת מאושרת? 

אין לכם מושג כמה זה מפחיד לכתוב את המילים האלה, שלא נדבר על לחשוב אותן. אני עדיין נמנעת מלהצהיר שהחיים יפים, לכן אתפשר על נחמדים פלוס.

אולי אפילו פלוס פלוס.

יש לי את הסימנים הקטנים האלה שלי שמאותתים לי שהראש צף מעל המים, ואפילו נכנס מצוף למשוואת החיים שלי. אני שוחה בכיף, לא נסחפת בזרם, לא שוחה נגד הזרם, אלא פשוט צפה על הגב ועושה מה שטוב לי.

ועכשיו אני הולכת להקיא קצת כי נהייתה לי בחילה מרוב כל המוצי פוצי שלי עם עצמי.

ביום חמישי הייתי עם המשפחה המצומצמת בהופעה של מוש בן ארי, והיה מעולה!

אחר כך היינו בבורגוס כמה אנשים והזמנתי את הפלא הזה (שלא הצלחתי לסיים ד"א)

וקינחנו בפאב החצר עם משחק סנוקר צמוד שלא באמת נגמר (ליה בתמונה)

עכשיו ברשותכם אני הולכת להתוודע למוסיקה טובה שיושבת לי בטורנט ומחכה שאשמע אותה.

לילה מקסים לכולם,

טו דה לו

הלוואי והיו משלמים כסף בשביל לתהות.

תחשבו כמה מאיתנו היו אנשים עשירים ומאושרים.

רק יושבים בפינתנו האהובה, מלטפים את ראשו של הכלב הזקן והמנשיר שלנו, שותים כוס תה עם קרקר יבש, מכחכחים בגרון, ותוהים.

פשוט תוהים.