האמת היא שאני בשלב אפור (דימויים זה הצד החזק שלי).
אני אף פעם לא אהיה מסוגלת פשוט להתפרק מול מישהו באמת.
אני לעולם לא אחשוף את עצמי עד הסוף.
תמיד יהיו לי סודות.
תמיד יעטרו את חיי שקרים לבנים.
אני חושבת שבשפה המקצועית קוראים לזה "בעלת תסביכים" (you name it)
ואני יודעת שזה מוזר וקצת מרושע, אבל פשוט אין לי כוח אליה, אוף.
כל היום יש לי הרגשה לא נעימה בבטן.
על הבוקר ראיתי מישהי שעשתה קעקוע של מפתח סול ומפתח פה ביחד על מפרק כף היד, שלהזכירכם, זה בדיוק מה שרציתי לעשות.
הרגשתי במקום הכי נמוך בעולם משום מה, כל כך קינאתי בה, כי היא כזאת חסרת עקבות, מחליטה ועושה, ואני ההפך הגמור.
ופתאום ניסיתי להיזכר מה היה שם בתקופה ההיא שרציתי לעשות קעקוע, והדבר היחיד שאני נזכרת בו הוא הרצון שיראו אותי.
שיתעניינו, שיכירו בי, שיביטו, שיתעסקו בי.
ועכשיו יש עליי תזכורת לתחושות האלה לתמיד על הגב בצד שמאל בצורת אישה עם כנפיים.
כבר מזמן לא הייתה לי מטרה, אחת כזאת משלי, שעוסקת רק בי, בעתיד, בהווה, בעבר, בכל דבר.
יש לי כמה על הפרק, העניין הוא להתחיל לפעול (כפי שהבנתם, זה ממש לא הצד החזק שלי, כיף גדול).
בעיות טכניות:
האורגן שלי נפל (שלום אני ספיר ואני מגושמת).
זימונים/שאלונים/מנילה לצבא עושים לי חררה (שיגיעו, מתי יגיעו?, דפיקות בלב סטייל התקף לב קטן).
בחינות/בגרויות/השלמות/חיסורים/איחורים/העדרויות (כבר יש לי פלטפוס, לא צריכה עקב אכילס).
רסיטלים/ללמוד מילים בעל פה/לא להיות צרודה וחולה (הכל בראש).
אני כל הזמן רוצה להחליף לפונט של אריאל ואני לא עושה את זה (התבטאותו של הפחד משינויים בדברים הממש ממש קטנים בחיים).
יאאלה מתוקים, הלכתי לראות המירוץ למיליון ולבזבז את הזמן שלי בצורה הכי טובה שאפשר, מתחת לפוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
