פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

הבאסה עם זין גדול זה שהוא ממכר.

ואז נוצר מצב כזה שאני לא סובלת את הבנאדם אבל ממש אוהבת לגמור. 

יש קשר ישיר בין העובדה שהוא בן זונה לזה שהסקס כל כך טוב. רק בגלל כמות הנשים שעברה לו בין הסדינים. 

הוא כולו דיבורים. נצלן. אגואיסט. קשקשן. ילדותי. 

איפה שהוא בפנים נדמה לי שאני רוצה להציל אותו. להפוך אותו לנכון. 

זה מדהים כמה אפשר לא לסבול בנאדם ובאותו זמן לרצות שהוא ישים לב. איזה היגיון שבור. 

בכל מקרה. אני מנסה לסיים את זה עם הבחור השני. ״הנורמלי״ אני קוראת לו. 

אנחנו מדברים על להיפגש ולדבר והוא פתאום לא מחזיר סמסים. מנסה לשחק אותה קשה להשגה. הוא לא מבין שאני לא באמת משחקת איתו בחתול ועכבר.

שכבתי עם מישהו אחר יא נבך. 

וזה לא כל כך באשמתך. 

הלוואי שהיית מתאים. 

המורה שלי לפיתוח קול באה אליי הביתה היום. כל שריר בגוף שלי רעד משמחה. האישה הזאת היא שמש, היא אוויר לנשימה, היא אלוהים.

היא יושבת בחדר שלי ואומרת לי לחזק את הבטן, לשיר ככה, להביא את הלשון לכאן, לכוון לחזה ולאף וכל מיני ענייני שירה כאלה ואחרים ואני בכלל בעולם אחר. הכל פרפרים ופרחים ופיות קטנות ששרות בדיוק בקול שלה את כל מה שהיא אומרת. 

אמרתי לה שאני מפחדת. היא אמרה לי שאני מושלמת ושאני צריכה להתחיל להיות יותר נרקיסיסטית לגביי הכישרון שלי כי אין עוד כמוני.

אחרי שהיא הלכה בכיתי. בכיתי מהתרגשות ומעצב ומכעס. 

אמא אמרה שאני לא צריכה לכעוס על עצמי שלקח לי כל כך הרבה זמן להתקשר אליה ולקבוע שיעור. היא אמרה שלפני שלושה חודשים לא הייתי במקום טוב, ושעכשיו אני מוכנה לחזור ללמוד.

אתם פשוט לא מבינים איך אני מרגישה כשהצלילים האלה יוצאים ממני. אפילו עכשיו כשאני כותבת כאן, הדמעות יושבות לי בקצה העין, מאיימות לנטוש ולזלוג במורד לחיי. והגוש הזה בגרון, שמעיד על האהבה הגדולה שלי לקלאסי, למחזות הזמר ולג'אז. 

אני מבינה עכשיו שאני לא אני בלי הצלילים האלה, בלי השיעורים האלה, בלי המוסיקה הזאת. כל הזמן הזה לא הייתה לי השראה לכלום כי לא יצרתי את מה שנועדתי ליצור.

אני מאושרת עכשיו. פשוט מאושרת שאני יודעת שבכל שבוע אני אזכה לשיר ולהתקדם למקום שבו הרגשתי הכי טובה והכי חזקה. 

הבנתי היום שאני צריכה להפסיק לחשוב על מה שהיה לפני שהפסקתי לקחת שיעורים, אני צריכה לחשוב על מה שיהיה. היא אמרה שבזמן הזה הנמוכים שלי קיבלו עומק ורכות והם מדהימים. "את מצו מושלם" היא אומרת. "המנעד שלך רחב, בדרך כלל לסופרן קשה בנמוכים ולאלט קשה בגבוהים, ולך יש את הכל".

זמן, זה רק עניין של זמן.

אני רוצה מילים משלי שיקשטו אחרים. בלי ריח של שתן ועכבות של אחרים. אחרים שלא נטשו את עמדתם כמוני.

ניזוקתי. או שאולי הזיקו לי. מבלי להתכוון הפסקתי להקשיב לקול שאמור לכוון את אורות האיתות של חיי. וללא רישיון אני נוהגת. נוהגת לתוך סבך עמום של מציאות. מי נתן לי רישיון.

מצאתי את המקור לריח הצחנה שעולה ממני. הוא הבסיס לכל תעלוליי המגוחכים. תירוצים של מזדקנת צעירה שלא עלה בחכתה דבר מלבד ייסורים משניים. שיחות שחבל שלא נגנזו. מזומנים שבוזבזו.

אני טועמת מגוון עצום של גחמות. אבל את האצבע במעמקי גרוני אני שומטת, מניחה לה רק לדגדג את עצמי ברגעים של שחיתות בהמית, ריקבון גדלות משובח שהתעצם עם התבגרותי לכדי עיגול לא שלם, מקומר, מלא חצאי תובנות ושלוליות של מחשבות שאין ברשותי מגפיים מתאימות בכדי לקפץ לתוכן.

אני רוצה שינוי. ספונטני או אימפולסיבי? או שמא שניהם באותה המידה. ומה יש לשנות בכלל.

התוודעתי לאמת כואבת לא מזמן. בשביל לחיות את החיים האלה, צריך להיות עיוור ואטום.

אבל אני לא עיוורת ואטומה. אני בובה ומותק ונשמה. ואני יקירתי ואהובתי וחמדתי.

אני מחבקת את סבא כאילו זאת הפעם האחרונה שאחבק אותו. ואני כועסת על דודה כי עדיין נותרו לה כמה אסים.

ואני חברה של הוריי מרחוק וגם של חבריי. ואני נטמעת בהמון ואני שוקלת בכבדות. ואני התגלמות תרתי המשמע.

הייתי רוצה שיפחדו ממני כך שיאהבו אותי. אהבה יראה שכזאת.

נדמה לי שאף פעם לא תהיה לי אהבה.

נדמה לי שהראשון או הראשונה שיחפצו בי, אלך איתם.