פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

החודש הזה מלא בהופעות! ובסיסים נידחים! וגמלים! ונהגים! וטיולים! וחזרות! כיף לי!

עייפות? צ'ק!

צחוקים? צ'ק!

-צולם הבוקר בעין גדי בדרך לעוד הופעה בתל אביב

אני בסדר, ממש בסדר אפילו

עד לפעם הבאה... 

אהבה לכולם

נזכרתי! זה סופ"ש ואני יכולה לשים לק! (יש לך את זה ביותר פרחה ספיר?)

מעבר לזה, היה לי שבוע חמוד. שתי הופעות באזור תל אביב. אתמול ההופעה נגמרה מאוחר אז נשארנו לישון בתל אביב וקפצנו לרוטשילד לראות על מה כל המהומה. היה שם מזיע והרגשנו כמו תיירים.

הייתי אצל דודה שלי היום, היא הקריאה לי את המכתב שעלמה זהר כתבה לביבי ובעודה קוראת לי את השורות האחרונות במכתב "

אני לא רוצה דירה באקירוב. אני לא רוצה וילה בקיסריה. אני לא רוצה לטוס במחלקה ראשונה. אני לא רוצה לעשות שופינג בכיכר המדינה. אני רוצה לחיות בשקט בערוגה בכפר.", היא מתחילה לדמוע. ואני מסתכלת עליה ולא מבינה. נשבעת שלא היה לי כל חיבור לחיבור שהיה לה עם המילים הללו. עם האמת המחרידה הזאת. אני עדיין לא חווה את הקושי הזה. ואם לומר בכנות, כל המחאה הזאת היא הפחדים שלי על מצע מרופד של עתיד. היא אמרה לי "אין סיבה שתביני, ההורים שלך מבינים, אני מבינה".

ובכן נכון, אני באמת לא מבינה. ברגע של צורך או בעיה, אם אין לי כסף אני אומרת לאבא והוא חוזר עם שטר של 100 או 200. ולא, אני לא עושקת את הוריי ומתנחלת להם בתא של הכסף הקטן בארנק. יש לי חשבון משלי, ואני נמנעת מלבקש מהם כסף, אבל הכוונה שלי היא שאני לא יודעת מה זה לפחד לא לגמור את החודש, אני לא יודעת מה זה חרדה קיומית וחרדה כלכלית ומסגרות אשראי ומסים וארנונה ומשכנתא ולקוות שבכרטיס הבא שאגרד או אשלח יקפצו לי איזה כמה מיליונים.

להלן כמה מהבעיות שאני מתמודדת עמן בימים אלו ממש:

רזיתי והמדים שלי גדולים עליי באופן משמעותי ואין לי יותר איך להצר אותם. *מישהו מכיר איזה אפסנאי נדיב?*

אני רוצה לעשות מנוי לחדר כושר בשביל כל הימים (ויש המון כאלה) שאני בבית, הופכת לספת נוער.

אני שותה המון ויש לי פיפי כל הזמן ואין איפה להשתין כשאת מופיעה ואת בדרכים.

אני צרודה כבר שבוע כי הייתי במסיבה ושרתי כל שיר שהשמיעו שם בצרחות בזמן שפיזזתי ורקדתי.

אמא שלי פולנייה.

אמא שלי מדברת עם אנשים אחרים על כל מיני דברים ואז היא מחליטה שהיא אמרה אותם לי ומתעצבנת כשאני אומרת לה שאין לי מושג על מה היא מדברת.

נורא חם.

אני הולכת עם עדשות כבר כמה ימים ואופן הטיפול בהן גורם לי להבין שכנראה יעבור הרבה זמן עד שיהיו לי ילדים כי בקושי להחליף להן את נוזל החיטוי אני מצליחה. בטח יהיה לי כלב, כלב זה קל. (על מי אני עובדת?)

גברים! אתם בעיה בפני עצמה ואין צורך לרדת לפרטים

לסיכום, לאור המצב העגום, לא נראה לי שאני עוזבת את הבית עד שאני לא מסיימת תואר שני ויש לי כסף לקנות בית וכלב ובעל ועבודה קבועה ופסיכולוג צמוד

לילה פות לכולם

קניתי פסנתר חשמלי, ואני מאושרת

בשביל להכניס אותו לחדר שלי הייתי צריכה לעשות כמה שינויים. מה שהביא למעט ניקיון, ארגון מחדש והיפטרות מכמה דברים שכבר לא נחוצים.

מרחב מחיה חדש תמיד גורם לי להרגיש טוב יותר, כאילו התחלתי פרק חדש.

עכשיו חסרה לי רק קצת אומנות. תמונות ואולי איזה עציץ, כמה מדפים בשביל להוריד את העומס הקל שנוצר על השולחן, והחדר שלי ירגש אותי מחדש בכל פעם שאכנס אליו.

זה די מוזר, אבל הרגשתי שאני פשוט לא אוכל להירדם אם לא אארגן את החדר באופן שעושה לי טוב. רציתי לעמוד בכניסה ושהכל ייראה הגיוני, סימטרי, נקי, מתאים. אולי אצלם אותו כשיהיה לי זמן. שתיווכחו אליו.

לילה טוב,

לפניי שבוע גדוש הופעות בכל רחבי הארץ, ירושלים, באר שבע, בית שמש, צריפין... 

אלליי (תירגעו, סתם ביטוי, לא פונה לשום יישות על טבעית), הלוואי שיעבור מהר ובכיף