פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

הבאסה עם זין גדול זה שהוא ממכר.

ואז נוצר מצב כזה שאני לא סובלת את הבנאדם אבל ממש אוהבת לגמור. 

יש קשר ישיר בין העובדה שהוא בן זונה לזה שהסקס כל כך טוב. רק בגלל כמות הנשים שעברה לו בין הסדינים. 

הוא כולו דיבורים. נצלן. אגואיסט. קשקשן. ילדותי. 

איפה שהוא בפנים נדמה לי שאני רוצה להציל אותו. להפוך אותו לנכון. 

זה מדהים כמה אפשר לא לסבול בנאדם ובאותו זמן לרצות שהוא ישים לב. איזה היגיון שבור. 

בכל מקרה. אני מנסה לסיים את זה עם הבחור השני. ״הנורמלי״ אני קוראת לו. 

אנחנו מדברים על להיפגש ולדבר והוא פתאום לא מחזיר סמסים. מנסה לשחק אותה קשה להשגה. הוא לא מבין שאני לא באמת משחקת איתו בחתול ועכבר.

שכבתי עם מישהו אחר יא נבך. 

וזה לא כל כך באשמתך. 

הלוואי שהיית מתאים. 

שחררתי ודברים טובים הגיעו. ואז הם בלבלו אותי. שניהם. עם הנשיקות והמילים.

אז אחרי שעברה לי תחושת האופוריה והטשטוש, ואחריהם גם המרמור והבלבול, החלטתי פשוט להמשיך להיות. להיות אני. ומה שצריך לקרות יקרה.

העיקר שלא הורדתי תחתונים.

קצת אני של היום, ממסיבת היומולדת של שירני.. היה לי כיף בתוך השמלה הזאת

נהיה לי חם, אז נפטרים מהסווטשירט.

לא התקלחתי אתמול. כשאני לבד ויש לי הזדמנות אני תמיד מסניפה את עצמי. לא חושבת שזה דוחה.

פתאום הבנתי שאני חייבת למצוא טקס אחר שיעזור למחשבות שלי לצוף. כי האוכל והשיער כבר לא נחשבים למשתפי פעולה, הם רק מפריעים לתהליך הזה שנקרא חיים.

הרכבת - באופן מאד משונה - היא המקום היחיד שאני יכולה להיות בו עצמי, לשתוק ולבהות ולהעשיר את עצמי מוסיקלית.

איזה חבל שאני לא מעשנת.

בעצם, איזה חבל שעישון הוא פעולה מזיקה ושאני לא עושה את זה כי אני מעריכה את הכישרון שלי ולא רוצה לאבד אותו.

מצד שני, אני רוצה גם את הפריבילגיה שקיימת למעשנים, הפריבילגיה החברתית. יש לחארות האלה מין קליקה כזאת. הם אוהבים אחד את השני בזמן שהם שורפים את הריאות ולא מדברים הרבה.

בשלב מסוים בחיים שלי אני בוודאי אכנע לרצונותיי השורשיים הגדולים ביותר, והם כמובן, הצלחה חברתית. למרות כל הבריחה הזאת בשנים האחרונות, אל תוך יצרי הכישרון שלי, שהחלטתי שחבויים בביתי, מול המחשב או במיטה. מתישהו אני אתמודד עם העולם האמיתי ואז אני בטח אעשן. 

בא לי להיות מאלה שמזדיינות בשירותים, אבל אני קבב