התעוררתי הבוקר בגלל הגשם. זה היה שש או שמונה בבוקר, התעוררתי וסגרתי את החלון בכבדות רבה. חזרתי לישון והרגשתי שכואב לי משהו בפה.
כשקמתי בצהריים זה היה רשמי: "כואבת לי השן אבא, השן עם הסתימה".
מה עושים? פאקינג יום שבת היום
אבא שלי אוהב את גוגל, ולכן גיגל "רפואת שיניים לחיילים בשבת". זה לא עזר. אחרי שגילינו על שני מרכזים פרטיים שעובדים ברמת אביב ובתל השומר, סבתא שלי אמרה שיש ממש ליד הבית שלנו מרפאת שיניים פרטית שאמורה לעבוד בשבת.
אבא נסע לשם וקבע לי תור.
נכנסתי עם אבא והחזקתי את צד שמאל של הפה שלי מכאבים. ברקע התנגן "אישה מהשמיים" של גלעד שגב והרופא יצא מהחדר ואמר "בדיוק את השיר הזה התחשק לי לשמוע". בקושי היה לו מבטא.
מילאתי טפסים ואחרי כמה דקות הוא הזמין אותי ואת אבא לחדר הטיפולים. הוא היה אדיב ומצחיק ודיבר על עצמו מאד יפה, הוא מכר את עצמו ואני קניתי.
בסופו של דבר הוחלט להוציא את הסתימה ולהחליפה באחת חדשה.
"אני אאלץ לתת לך זריקה" הוא אמר וחייך. צחקקתי וקראתי "אוי וויי זמיר, אני שונאת זריקות".
בין לבין הוא קרא לאבא שלי להסתכל מה הוא עושה ומה הוא גילה. "אולי אני אלמד קצת על שיניים בגיל 46" אבא צחק והסתכל.
"את בלחץ בזמן האחרון?" הוא שאל, נרתעתי מעט מהשאלה ולא הבנתי את הקשר והוא המשיך "לפעמים הגוף שלנו מחפש דרכים לפרוק את הלחץ ואז כל כאב קטן ושולי הופך לבעיה גדולה. אפילו בשיניים". נשביתי. "האמת שלא, אבל טוב לדעת" אמרתי וחייכתי.
"הלוואי וכל המטופלים שלי היו ככה", הוא אמר בזמן שהוא גוהר מעליי ובידיו מכשירים שאמורים לתקן אותי. הסתכלתי על אבא שלי והוא נראה גאה. משונה.
כשהרופא יצא מהחדר שאלתי את אבא למה הוא אמר את זה, "כי את נורא שקטה ולא זזה כמו שאר האנשים".
הוא היה נהדר, אבל אני עדיין לא זוכרת את השם שלו. אני כן זוכרת שהוא בוגר הדסה ושהוא מתנדב פעמיים בשבוע במרפאות בדרום.