פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

ראיתי TED אתמול או שלשום בלילה, שידרו הרצאה של אליזבט גילברט שכתבה את 'לאהוב, לאכול, להתפלל'.

לא קראתי את הספר ולא ראיתי את הסרט. הדבר היחיד שראיתי שקשור לכל זה, היה תכנית של אופרה בה הסופרת התארחה ודיברה על ההצלחה ועל עצמה ידה ידה ידה. 

היא עלתה לבמה, לבושה בוילונות כיאה לרוחנית מן המניין שמצאה את עצמה או עדיין מחפשת. נפש עדינה, פצועה, מחלימה. וואטאבר. יש לי תמיד רתיעה מאנשים כאלה. אבל המשכתי לראות. 

היא, או יותר נכון, המילים הנחושות והמסודרות להפליא כמו מנגינה שהכרתי ושכחתי - כבשו אותי. היא דיברה על יצירתיות וכישרון והאופן שבו אנשים שניחנים בהם נותנים ליכולת שלהם להשתלט עליהם, למוטט את חייהם מבפנים. איך הם מפחדים מאותו כישרון שייפסק או יתקלקל או ייעלם או יהפוך לא אטרקטיבי. איך שהתגובות העתידיות מכרסמות בהם עוד לפני שהספיקו להשתמש באחוז אחד ממה שהטבע העניק להם. 

היא אמרה שאם נתחיל להתייחס ל"גאונות" או ל"כישרון" של אדם כאל משהו שהושאל לו, או כאל דמות שמלווה את חייו ומסיימת או מקשטת את מה שהוא יוצר, יהיה לנו הרבה יותר קל וטוב. 

אני לא יכולה שלא לקשר את מה שאמרה לכל האמנים ששלחו יד בנפשם, אנשים שחיים בפחד מהכישרון שלהם, שמסתגרים או מנסים לעמעם את עצמם כי ההד שמתקבל כשהם בחוץ מזעזע אותם.

פשוט תעשו לי טובה ותראו את זה, זה ישנה את התפיסה שלכם לגבי הכל.

http://www.youtube.com/watch?v=86x-u-tz0MA 

אני מקווה שאצליח לחזור מההריסות של עצמי, לא כתבתי משהו שראוי לקריאה כמעט שנה. אולי אני מתגעגעת למישהי שאני כבר לא. אולי אני צריכה לחכות ולהגשים את מה שכרגע אני עובדת עליו והשאר יגיע מעצמו.

כבר שבועיים או אפילו קצת יותר שאני די צרודה, יחסית לעצמי. הגבוהים שלי פרשו מהמשחק. היום הרגשתי שדי, הגיע הזמן לשנות את זה. אז התיישבתי מול הפסנתר והתחלתי לעשות חימום.