פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

אולי תתפלאו אבל התעוררתי הבוקר אחרי פחות משש שעות שינה. חזרתי אתמול בלילה בסביבות ארבע לפנות בוקר וקמתי אחרי פחות משש שעות כי אני ואח שלי הקטן תכננו ללכת לחדר כושר. יש לי שם מנוי כבר יותר מחודשיים נראה לי, והלכתי אולי שלוש פעמים. לחצי שעה כל פעם. כן, גם אני נפלתי קורבן למחשבה שאם יהיה לי מנוי בחדר כושר אני אשתמש בו. בורה שכמותי, לא משנה מה כולם אמרו, וכמה הזהירו והפצירו בי לחשוב פעמיים לפני שאני נותנת במתנה לבעלים של 'ספורט לייף' שלוש אלפיות בערך למשך יותר משנה - אני הרגשתי באותו יום מינימום באדי בילדר עתידית שהולכת לכבוש את עולם המכשירים וההליכונים. 

מיותר לציין שזה לא עבד. כשהגעתי לשם, המאמן היה שרירי מידי (כלומר, הראש שלו נראה ממש קטן ביחס לגוף שלו) וסביבו פרפרה איזה פרחה פרדס חנאית שרק אמרה לי כל הזמן "יש לך מזה מזל שנפלת עליו, הוא פשוט מהמם, בגללו אני נראית ככה היום". שיט. אם ככה את נראית כנראה שעשיתי טעות. 

עכשיו חברים, אני מאשימה את הגשם! והקור! כי לפני זה הייתי רצה בחוץ עם הכלב. ועכשיו גם נשפך לי כסף לחינם וגם מתנוונים לי השרירים.

ונעבור לנושא אחר,

איזה גבר יאיר לפיד? הא? אני לא חסידה גדולה שלו או פנאטית של כתביו, קראתי פה ושם את הטור שלו בידיעות, ובתיכון ובצבא שמעתי קטעים שכתב על המדינה וכל היוצא בה. התחברתי וגם התחברתי פחות. אבל אין דברים כאלה, הוא פשוט גבר. עם שתי ביצים ענקיות. 

עכשיו אני שמה לב שזה יום שישי ה13. שנים שלא "חגגתי" אותו כראוי עם מרתון סרטי אימה ואלכוהול כדי לשכוח שזה נורא מפחיד. 

*גם המילים הכי קטנות ונידחות יכולות לפגוע. גם אם הם נאמרו לגמרי בצחוק או בלי משים או סתם או בדרך אגב או מאחורי הגב או על קפה ועוגה.

היום למדתי שאפשר לקום מהספה. כן, נשבעת באימא שלי, זה פאקינג אפשרי. אתם מזיזים את הרגליים בצורה כזאת שהן בשלב מסוים מאוזנות עם הרצפה ואז אתם אשכרה יכולים לקום! לקום!! 

בחצי שנה האחרונה אני מגלה שוב ושוב לאחר ימים ארוכים בבית כמה קשה זה לקום מהספה. בהתחלה אני עוד עושה עם עצמי משהו. קמה בשעה נורמלית יחסית, משהו כמו אחת עשרה, או אפילו לפני, מנגנת קצת, יוצאת עם הכלב, מכינה משהו לאכול, מסדרת את המטבח, מודדת איזה בגד ואז (טה דה דה דם) אני מתיישבת על הספה. היד שלי בתנועה עדינה מרימה את השלט ולוחצת על כפתור המג'יק בשלט של הוט. לפני נפתחות דלתות הגיהינום, רק שאני, שה תמים ועייף, לא יודעת דבר על הרוע השוכן בקופסא (הדי שטוחה) שניצבת לי בסלון. וכך אני מבלה ימים ארוכים באופן מאוזן, מחוברת לספה כמו סקוץ' זכר ונקבה. דיירי הבית עוברים ושבים, אמא חוזרת מהעבודה ורוטנת למה המטבח נראה בדיוק כמו שהיה כשיצאה בבוקר מהבית, ולמה הכביסה עדיין בקערה. אבא חוזר הביתה ומבין שגם היום לא היה לי צבא, אחי הקטן כבר אדיש לקיום שלי בבית, הוא אפילו לא רב איתי שאצא עם הכלב, הוא עושה את זה בעצמו. אני והטלוויזיה התאחדנו, והרומן הזה לא ייגמר עד שלא אקבל סמס או איזה שיחת טלפון מעמית שמודיעה שיש הופעה.

היום התחיל כעוד יום ספתי, קמתי בבוקר, לקחתי יוגורט וברנפלקס, בקבוק מים ונשכבתי על הספה. אחרי שעה בערך קיבלתי טלפון מסבתא שאמרה שהיא קופצת למושבה ואם אני רוצה שעל הדרך היא תשים אותי במכון (טה דה דה דם2). במכון?!?!!? לא דרכתי במכון שבועיים וחצי. וזה סך הזמן שאני מנויה שם בערך. שיט פאק שיט פאק דאמיט. אני נזכרת בכאבי הגוף שחשתי אחרי שני אימונים בלבד במקום הארור הזה. "טוב סבתא, אני אהיה מוכנה בשתיים וחצי". הלכתי למכון. הלכתי על ההליכון. הרגשתי מטופשת להפליא. נתקלתי במאמן הכושר שגרם לי לשנוא את המכון. התעלמתי ממנו. עשיתי פיפי ויצאתי משם. 

חזרתי הביתה אל הספה שלי. אבל כל התכניות המוקלטות נגמרו. (טה דה דה דם3) אז קמתי מהספה. ולא חזרתי אליה. כי מחר יש לי צבא סוף סוף, אז הייתי צריכה לעשות דברים כמו להכין אוכל לכל היום, לגהץ את המדים ולסדר את החדר שהפך לחורבה בפעם ה1000 אחרי ימי ה"אין מה לעשות מחכה שיקראו לי להופיע" בבית. 

ארצה רק לציין בפניכם, אם ההגיגים שקראתם עד כה גורמים לכם להאמין כי נתקלתם בקאוץ' פוטטו, כי אין זה נכון כלל וכלל (רק טיפה)! בחצי שנה האחרונה ירדתי 26 קילו. אפילו שישבתי על הספה ימים רבים וצפיתי בטלוויזיה! הצלחתי לעשות את זה כי כל פעם אני לומדת מחדש שאפשר לקום מהפאקינג ספה! אפילו שהיא נותנת הרגשה כל טובה וחמימה במיוחד כשבחוץ כל כך קר.

חברים יקרים, בדיוק יצאתי מהמקלחת, לכן עכשיו אלך למשוח את גופי בקרם גוף, את פניי בקרם פנים ואת שיערי בקרם שיער ואלך לראות טלוויזיה (טה דה דה דם4), אהה סליחה, לישון. 

פיס אאוט