פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

ראיתי TED אתמול או שלשום בלילה, שידרו הרצאה של אליזבט גילברט שכתבה את 'לאהוב, לאכול, להתפלל'.

לא קראתי את הספר ולא ראיתי את הסרט. הדבר היחיד שראיתי שקשור לכל זה, היה תכנית של אופרה בה הסופרת התארחה ודיברה על ההצלחה ועל עצמה ידה ידה ידה. 

היא עלתה לבמה, לבושה בוילונות כיאה לרוחנית מן המניין שמצאה את עצמה או עדיין מחפשת. נפש עדינה, פצועה, מחלימה. וואטאבר. יש לי תמיד רתיעה מאנשים כאלה. אבל המשכתי לראות. 

היא, או יותר נכון, המילים הנחושות והמסודרות להפליא כמו מנגינה שהכרתי ושכחתי - כבשו אותי. היא דיברה על יצירתיות וכישרון והאופן שבו אנשים שניחנים בהם נותנים ליכולת שלהם להשתלט עליהם, למוטט את חייהם מבפנים. איך הם מפחדים מאותו כישרון שייפסק או יתקלקל או ייעלם או יהפוך לא אטרקטיבי. איך שהתגובות העתידיות מכרסמות בהם עוד לפני שהספיקו להשתמש באחוז אחד ממה שהטבע העניק להם. 

היא אמרה שאם נתחיל להתייחס ל"גאונות" או ל"כישרון" של אדם כאל משהו שהושאל לו, או כאל דמות שמלווה את חייו ומסיימת או מקשטת את מה שהוא יוצר, יהיה לנו הרבה יותר קל וטוב. 

אני לא יכולה שלא לקשר את מה שאמרה לכל האמנים ששלחו יד בנפשם, אנשים שחיים בפחד מהכישרון שלהם, שמסתגרים או מנסים לעמעם את עצמם כי ההד שמתקבל כשהם בחוץ מזעזע אותם.

פשוט תעשו לי טובה ותראו את זה, זה ישנה את התפיסה שלכם לגבי הכל.

http://www.youtube.com/watch?v=86x-u-tz0MA 

אני מקווה שאצליח לחזור מההריסות של עצמי, לא כתבתי משהו שראוי לקריאה כמעט שנה. אולי אני מתגעגעת למישהי שאני כבר לא. אולי אני צריכה לחכות ולהגשים את מה שכרגע אני עובדת עליו והשאר יגיע מעצמו.

כבר שבועיים או אפילו קצת יותר שאני די צרודה, יחסית לעצמי. הגבוהים שלי פרשו מהמשחק. היום הרגשתי שדי, הגיע הזמן לשנות את זה. אז התיישבתי מול הפסנתר והתחלתי לעשות חימום. 

נזכרתי! זה סופ"ש ואני יכולה לשים לק! (יש לך את זה ביותר פרחה ספיר?)

מעבר לזה, היה לי שבוע חמוד. שתי הופעות באזור תל אביב. אתמול ההופעה נגמרה מאוחר אז נשארנו לישון בתל אביב וקפצנו לרוטשילד לראות על מה כל המהומה. היה שם מזיע והרגשנו כמו תיירים.

הייתי אצל דודה שלי היום, היא הקריאה לי את המכתב שעלמה זהר כתבה לביבי ובעודה קוראת לי את השורות האחרונות במכתב "

אני לא רוצה דירה באקירוב. אני לא רוצה וילה בקיסריה. אני לא רוצה לטוס במחלקה ראשונה. אני לא רוצה לעשות שופינג בכיכר המדינה. אני רוצה לחיות בשקט בערוגה בכפר.", היא מתחילה לדמוע. ואני מסתכלת עליה ולא מבינה. נשבעת שלא היה לי כל חיבור לחיבור שהיה לה עם המילים הללו. עם האמת המחרידה הזאת. אני עדיין לא חווה את הקושי הזה. ואם לומר בכנות, כל המחאה הזאת היא הפחדים שלי על מצע מרופד של עתיד. היא אמרה לי "אין סיבה שתביני, ההורים שלך מבינים, אני מבינה".

ובכן נכון, אני באמת לא מבינה. ברגע של צורך או בעיה, אם אין לי כסף אני אומרת לאבא והוא חוזר עם שטר של 100 או 200. ולא, אני לא עושקת את הוריי ומתנחלת להם בתא של הכסף הקטן בארנק. יש לי חשבון משלי, ואני נמנעת מלבקש מהם כסף, אבל הכוונה שלי היא שאני לא יודעת מה זה לפחד לא לגמור את החודש, אני לא יודעת מה זה חרדה קיומית וחרדה כלכלית ומסגרות אשראי ומסים וארנונה ומשכנתא ולקוות שבכרטיס הבא שאגרד או אשלח יקפצו לי איזה כמה מיליונים.

להלן כמה מהבעיות שאני מתמודדת עמן בימים אלו ממש:

רזיתי והמדים שלי גדולים עליי באופן משמעותי ואין לי יותר איך להצר אותם. *מישהו מכיר איזה אפסנאי נדיב?*

אני רוצה לעשות מנוי לחדר כושר בשביל כל הימים (ויש המון כאלה) שאני בבית, הופכת לספת נוער.

אני שותה המון ויש לי פיפי כל הזמן ואין איפה להשתין כשאת מופיעה ואת בדרכים.

אני צרודה כבר שבוע כי הייתי במסיבה ושרתי כל שיר שהשמיעו שם בצרחות בזמן שפיזזתי ורקדתי.

אמא שלי פולנייה.

אמא שלי מדברת עם אנשים אחרים על כל מיני דברים ואז היא מחליטה שהיא אמרה אותם לי ומתעצבנת כשאני אומרת לה שאין לי מושג על מה היא מדברת.

נורא חם.

אני הולכת עם עדשות כבר כמה ימים ואופן הטיפול בהן גורם לי להבין שכנראה יעבור הרבה זמן עד שיהיו לי ילדים כי בקושי להחליף להן את נוזל החיטוי אני מצליחה. בטח יהיה לי כלב, כלב זה קל. (על מי אני עובדת?)

גברים! אתם בעיה בפני עצמה ואין צורך לרדת לפרטים

לסיכום, לאור המצב העגום, לא נראה לי שאני עוזבת את הבית עד שאני לא מסיימת תואר שני ויש לי כסף לקנות בית וכלב ובעל ועבודה קבועה ופסיכולוג צמוד

לילה פות לכולם

יום כיפור נגמר. לא יודעת אם נחוץ מצידי לומר שלא חשתי לרגע התענות או סיגוף כלשהם. זאת השנה השנייה שאני צמה, והאמת, אם אסכם זאת בפשטות, אני עושה זאת רק מפני שזה לא קשה לי בכלל. משום מה, חובבת אוכל שכמוני, לא מתענה כלל וכלל כשלוקחים ממנה אוכל לעשרים וחמש שעות תמימות.

הקידמה, על כל יתרונותיה, ממטירה עלינו לעיתים דברים שמעולם לא ביקשנו, כמו למשל הסליחות שמשתפים הבריות דרך הרשתות החברתיות והסמסים הנדושים שנשלחים בעוד מעין הצהרה חברתית וטרנדיות מטופשת, אבולוציה שבעצם מעידה על רגרסיה. כל אותם הסמסים שנשלחים בימי ההולדת והודעות השרשרת של "חג שמח", "אני מבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו" - או הציניים שמאמינים שבדבריהם המציאו את הגלגל - "כל מי שפגעתי בו - כנראה זה הגיע לו" רק משקפים את האטימות הישראלית (או אולי אטימות גלובלית) למשמעות הבסיסית של המילים שהם מקלידים במחשבה כי "עשו את המוטל עליהם".

בכל מקרה, אני מעבר למזועזעת, אני כבר אדישה. משועממת מהנוחיות הציבורית של כולם. לבקש סליחה באופן קולקטיבי כזה שבעצם מבטל את המשמעות הכל כך אישית של אותה בקשה, בקשה שכוללת כל כך הרבה בתוכה: רחמים לעיתים, קבלה, הבנה, דף חדש, שכחה בחלק מהמקרים. 

אולי בגלל זה אני לא מבקשת סליחה בימים האלה, גם לא נמנעת מלקלל ולהחליף רשמים באופן ציני ומבקר כפי שאני נוטה לעשות בכל ימות השנה. אני מצפצפת על הבריות שאוהבים לומר ש"זוהי הזדמנות טובה לומר סליחה". כן? הנה הגיח לו מעבר לפינה חג יהודי כושל שאומר שכל מעשיך נשקלו ונחתמו בעבר ועכשיו כל שנותר הוא לומר סליחה והיסטוריה חדשה תתחיל, עד ליום כיפור הבא כמובן. 

אני אמנם מבינה שזהו העידן בו אנו חיים, שזה מקובל ונעים לקבל סמס בחג, ביום ההולדת וביום כיפור. אבל אני לא מצליחה להתנתק מהפער העצום שבין העבר להווה. קשה לי ההתנהלות הזאת, התנהלות שיוצרת תהום אדירה בין הבריות לטעמי. כי עם כל הכבוד, ביום ההולדת שלי, אני אשמח לחיבוק חם ולא לסמיילי שפורש את ידיו הווירטואליות לצדדים.

גלשתי כאן מעבר למה שרציתי, אבל אוכל רק לומר שאני פשוט לא סובלת את הדו פרצופיות החגיגית הזאת שפוקדת אותנו חגים האלה. כל הפתגמים הנדושים והחובות המטופשות האלה. לא אוכל להתחמק ולומר שגם אני חטאתי - אם אדבר במושגיי שלי - אצהיר שאני מולהבת לעיתים מרוח החג. לא אוכל להתעלם מכך שחשוב לי באופן תחרותי-אישי-אגואיסטי משהו להתחיל את הצום בדיוק בזמן ולסיימו לא דקה לפני הזמן שנקבע על פי מקום מגוריי. 

אסכם ואומר - תודה לאל על החילוניות המותירה בידיי את האפשרות לבחור כיצד לנהוג בימים הללו של חגיגה או התענות.

ולדברים קלילים יותר, סוכות על הפרק. לא בונה סוכה (למרות שהצהרתי שכך אעשה והפצרתי במשפחתי לעזור לי ללא כל היענות חיובית), השנה אני שוב מאכזבת את שלומית ומשאירה את המרפסת שלי מיותמת מבד ירוק/לבן וקישוטים צבעוניים. אבל להבדיל משנים קודמות, השנה לקחתי על עצמי מספר פרויקטים אחרים ברוח החג. ראשית אצלם סרט קצר עם אחי, שטויות ושירים כדי לעשות קצת שמח. ושנית, אבשל מטעמים חדשים ומרגשים לארוחת החג!

עכשיו, ברשותכם (קוראים לא קוראים), אחזור למיטה ואנסה לקרוא עוד קצת מהספר הנפלא שאני קוראת בו. לא אחשוף את שמו עד שאסיים. 

אוכל רק לציין שסיימתי לקרוא שני ספרים מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן "געגועיי לקיסינג'ר" של אתגר קרת ו"ארוחת הערב" מאת הרמן קוך.

שני ספרים נפלאים, שונים בתכלית ומשפיעים מאד. קראו והשכילו!

לילה טוב ציפורי לילה,

חלומות נעימים.

נ.ב

קובי יקירי, מי ייתן ורוח טובה תסחרר אותך למחוזות משמחים יותר.