אני סובלת מחוסר קיום. אני חייבת להשתחרר מהצבא, מה שיביא אותי קרוב יותר לשחרור מחיי "הקודמים" שכוללים את החברים שלי, הוריי, אחי והבית התקוע שלי.
פאק אני פשוט לא יכולה לראות את אמא שלי יותר, או לשמוע את הקול שלה ואת השטויות שיוצאות לה מהפה. היא אישה שאין לה כלום. אישה שהבעל שלה לא מכבד אותה, אישה ששונאת את העבודה שלה, שלא עשתה כלום עם החיים שלה, שרק מתלוננת כל הזמן וחיה בחלומות.
ואבא שלי, בנאדם מבוזבז שנשלט על ידי כסף, או יותר נכון, חוסר בכסף.
ואחי הקטן, לא הולך לבית הספר כבר שנתיים. יושב בבית מול המחשב ומתנוון. עם זה אני חיה. מה אני אמורה לעשות? לחכות לרגע שאני אוכל לעוף מפה.
אבל כל זה לא יכול לקרות בזמן שאני בצבא. וגם שם, בצבא, הכל כל כך מטומטם. אנשים חיים בסרט. ואני נופלת בין הכיסאות ויוצאת פראיירית באופן קבוע.
היום אכלתי שטויות. קצת הפרזתי עם המנה המותרת. אוכל זה טיפשי!
וקיבלתי מחזור! באיחור! וכמובן שעם המזל שלי אני יוצאת לאבט"ש בפאקינג רמלה ביום שני, וככה בשביל לעטוף את המתנה הנפלאה הזאת שקיבלתי מהצבא אני אצטרך לעשות אותו לבד, בלי אנשים שאני מכירה ולסבול מכאביי מחזור.
החיים שלי דבש. באמת!
ונכון, מה שצריך לקרות יקרה וקורה וקרה ובלה בלה בלה. אבל סעמק, די כבר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
