פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

אין לי כוח ליום ההולדת שלי. זאת מין תקופת מעבר כזאת, שזה אומר שהכל בסדר אבל אם אני לא אשאר עם האצבע על הדופק דברים יכולים פשוט להתפרק. או לפחות כך זה מרגיש. 

אני יוצאת עם מישהו. אני יוצאת איתו סתם. הוא לא מרגש אותי או מעניין אותי. הוא לא הופך לי את הבטן. הוא סתם שם. ולפעמים אפילו מעצבן אותי. 

אני רוצה גבר. גבר שיעמיד אותי במקום, גבר שינסה לדחוף ידיים, גבר שירצה אותי. 

לא ילד מפוחד שעושה לי מסאז' בציצים. 

אוף. 

ולא נעים לי לחתוך ממנו שוב. אבל אני אעשה את זה. 

התפקיד שלי בצבא בעיניי שווה ערך לחור תחת של הומלס. באמת, זה נשמע זוהר ונחמד "זמרת בלהקה צבאית", אבל שובצתי ללהקה פיקודית, עם הופעות למיטב הסחלה הצבאי, ועם אנשים שלא ידעתי איך בדיוק אני עומדת להסתדר איתם שנתיים שלמות.

אז היה בכי, והיו קללות וטריקות דלת וניתוקי טלפון ואז ירדתי במשקל, (34 קילו והיד עוד נטויה ביצ'ס) והכל התחיל להשתנות. 

אני הופכת להיות בחורה קצת אחרת. לוקחת על עצמי קצת יותר אחריות וכבר לא כל כך מפחדת מעימותים ומאי נעימויות. 

אני חושבת שאני יכולה לומר שאני "מתמודדת בכבוד" עם החיים. ועם החרא שלפעמים צף.

אז נכון, לא קיבלתי את הטופ שבטופ, ונכון, יש לי מפקדים לא בשמיים, וחברים ללהקה שלפעמים יכולים להוציא מהדעת. אבל היי! מתוך כל החרא הזה אני הצלחתי לגדול ולצמוח ולהפוך לפאקינג בנאדם. אז נראה לי שאני צריכה להגיד תודה. (לא בפניהם כן? שלא יחשבו שיש להם קרדיט על העבודה הקשה שהשקעתי בעצמי).

ועד השחרור, כל מה שנשאר לי זה לקום כל בוקר ולזכור לחייך, ולעשות משהו עם היום שלי, ולא לצאת כל כך גיי בסוף של הפוסטים שלי כי זה די הורס את התדמית הקשוחה שיצרתי לעצמי כאן עם הפוסטים המעורפלים.

צ'או

פעם לא הבנתי את המשפט הזה. אתמול נפל לי האסימון.

דברים קורים מסיבה, אחרת למה שיקרו? 

בעבר (ועדיין לפעמים), הייתי נוטה לשמוע אנשים מדברים את האמונות שלהם, והם היו מדביקים אותי בצורת החשיבה שלהם, ובאמת שלהם. ובזמן האחרון אני קולטת שיש לי אמת משלי, שהיא אמת ממש סבבה, חמודה כזאת, לא מסובכת מידי אבל גם לא הכי קלילה בעולם. אמת ממוצעת. האמת שלי.

ויש בתוכה את הדברים הכי בנאליים בעולם ולצידם את המהפכות הכי מטורפות. והיא מלאה בקשיים ובפרדוקסים אבל גם בשלווה וכיף.

אני מרגישה טוב, אני מרגישה שאוהבים אותי. הסביבה שינתה את פרצופה, אני יודעת שיש לזה סיבה, והיא קשורה כנראה לעובדה שירדו ממני כמעט 32 קילוגרמים. ומה לעשות ששומן דוחה אנשים. אז אני לוקחת הכל בעירבון מוגבל, ואת מה שאני יודעת שאני באמת יכולה להכיל ולאמץ אליי, אני לוקחת בלי לחשוב פעמיים.

ואם למישהו חורה או מישהו מקנא בדבר המדהים שקורה לי, שיאכל את הלב. זה החרא שלו, לא שלי!!

סופ"ש מדהים שיהיה, 

אני מתכוונת להספיק את כל מה שתכננתי לעשות, ואתם?