פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

חטפתי איזה משהו בגרון. דלקת או איזה שטות אחרת. בקיצור, מציק. לא נעים. כואב.

אבל אני מעדיפה אלף משהוים בגרון (לא, לא זה. תמשיכו לקרוא, סוטים) על פני אמא שלי. אין לי בעיה שתתקיים, באמת שלא, היא לא מפריעה לי, כל עוד זה לא קורה לידי, ואני לא שומעת את הקול שלה, או צריכה לענות על השאלות שלה ולשמוע את הטענות שלה ואת שיחות הטלפון המייגעות שלה עם האחיות המייגעות עוד יותר שלה. 

האישה הזאת היא גוש מייאש. אני מיואשת כבר מרוב שהיא מייאשת. אני לא יכולה לסבול עוד רגע במחיצתה. מה גם שהיא מטומטמת. בשיא הרצינות. פעם חשבתי והאמנתי בכל לבי שיש עליה, שאפשר להחזיק ממנה כבנאדם עם תובנות, עם ראיה קדימה אבל לא. היא פשוט סתומה. היא פשוט תקועה. גם אחרי שהיא כביכול לוחצת על הגז, מעבירה הילוך, ועולה על הכביש המהיר, היא עדיין בתוך המכונית שכולם עוקפים ושבדרך גם נתקעת בשוליים ומחכה לאיזה גרר שיציל אותה.

בקיצור. אפשר כבר לעזוב את הבית?

נשבעת שאז נהיה החברות הכי טובות, אני אפילו אתקשר!

פעם בשבועיים

*ולא, הכותרת לא מעידה על בעיית שגיאות כתיב קלה או חוסר תשומת לב. זה פשוט השיח הפנימי שלי עם עצמי "מתוק? לא! מתוק? לא!!"

היום אמרתי כן, כי היה מותר. ואז ניקיתי את כל הבית בתקווה שיעופו ממני הקלוריות. 

לנקות זה משחרר. תנסו את זה.

מי אני, מה אני, פנים אמיתיות.

אנשים הם צבועים, כולם. גם אלה ש"לא, מה פתאום". גם אני. מתחסדים. כולם. מתוקים להפליא ואז חדים להחריד. 

בא לי להיות כבר נפש חופשייה.

מה שקורה צריך לקרות. ככה זה. אי אפשר אחרת. אומרים שיש סיבה, אני לא מתווכחת. פעם יכולתי להתווכח, היום כבר שלמה עם המושג הנתפס לכולם בשם "גורל".

השאלה עכשיו, האם בתוך כל הטררם הזה, אני צריכה להיות אקטיבית או רק להגיב?

כי ברגע שהתחלתי להיות אקטיבית, דברים טובים התחילו לקרות, אבל גם דברים קצת פחות.

עד לפעם הבאה,

מיס סאפ

מתחשק לי לצאת מהגוף שלי ולצלם את עצמי. 

כי תכלס אני היחידה שמכירה את הזוויות שלי הכי טוב.

טוב,

פיפי ולישון