פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

נראה לי שגברים לא מסוגלים להתמודד עם זה שאישה יכולה להיות מצחיקה.

ולא סתם מצחיקה, אלא מצחיקה כמוהם או אפילו יותר.

אם את במקרה שנונה, חדה ומלאת הומור, זה כאילו הבקעת להם גול בין הרגליים וגם פגעת בביצים.

לא ידידיי, אני לא מדברת על ידידים וחברים טובים, אני מדברת על העניינים הרומנטיים שמתבשלים אצלנו על אש קטנה.

לא משנה כמה שנונה אהיה, אף פעם לא אזכה לאיזה צחקוק קטנטן, לאיזה הוקרה על המוח שלי שעובד שעות נוספות ושולח לי מחשבות מתקתקות והומוריסטיות שאירה החוצה לאוויר העולם.

כוסעמק, תצחקו שרמוטות.

אני גם נורא "אוהבת" את הבחורים האלה, ואני לא יודעת אם אפשר בכלל לקרוא להם בחורים, כי 17, בואו נודה, עדיין ילדים. הם מעידים על עצמם ללא היסוס כמה שהם בוגרים, וכמה מנוסים, ובחורות פה ועניינים שם, ו"כן כולם אומרים שאני בוגר לגילי".

מותק, אם היית בוגר לגילך, היית יודע שכבר כמה דקות אני מחכה שתפסיק לדבר.

וסקס, נושא המוכר לרובנו. איך בדיוק העובדה שעברו מתחתיך כל כך הרבה מבנות מיני אמור לגרום לי לרצות אותך? בשפה שלי אתה פשוט שרמוטה.

אבל הפלא ופלא, בנים הם לא שרמוטות, בנים הם מלאי ניסיון, הם הפעם הראשונה (והשנייה והשלישית והעשירית).

לבנים יש פתק מהמורה בו כתוב "אישרתי לו להתנהג כמו כלב ולרייר עלייך תמידית בנוסף להערות סקסיסטיות כל חמש דקות, עימך הסליחה".

ובקשר למתחסדים "לא כולם כאלה" היקרים, ציפיתי לכם ולכן הכנסתי תשובה כבר עכשיו, לא כולם כאלה, מאה אחוז, אבל זכותי לכתוב פוסט מלא התרעמות על האחוזים הקיימים באוכלוסיה שהעלו לי את הסעיף.

ושלא תבינו אותי לא נכון, עולם בלעדיהם, הוא לא עולם, כמו שעולם בלעדינו זה חורבה טוטאלית. ובדיוק בגלל זה במפץ הגדול נפלנו שנינו יחד מהשמיים (או בכל דרך מקורית אחרת שתבחרו להאמין בה).

אין לי שום דרך מקורית לסיים את הפוסט הזה, אין לי כל תובנה, או משהו לחדש. אז אני פשוט אשתוק ואתן לכם להתבוסס במחשבותיי הלא כל כך מקוריות.

אני הולכת לחדש את מיכל הציניות שלי ולטעון את מד העצבים מחדש.

אה, ואם תהיתם, לא אני לא פמינסטית, אני סתם בחורה חולה ומתוסכלת שלא *ביפ זמן מה.

ברגעים אלה ממש יש לי זבוב בבטן שמתרבה ופותח מושבת זבובים מצומצמת (אני מקווה), וכל זה קרה כי אתמול בטיול 'יום בעקבות לוחמים', חטפתי מתקפת פיהוקים מרוב שיעמום בתערוכת החילות אי שם על הרי הגולן, ופיהקתי ופיהקתי עד שלבסוף הותקפתי ע"י זבוב אמיץ במיוחד שהחליט להגיע אליי והשאר ידוע לכם.

יש לציין שבזמן המקרה השמעתי קולות של בת יענה שנחנקת למוות ע"י בת יענה אחרת שרצתה את בן היענה (יש לזכר של בת יענה שם?) שהבת יענה גנבה לה. מסובך? טוב תדמיינו שאתם בולעים זבוב, ותבינו איך הרגשתי.

בקיצור, סתם הרגשתי צורך לשתף, אוי למי שמלגלג עליי (הערות ציניות יתקבלו בברכה), ואם כבר ליגלגתם, אז שיהיה בסטייל (לא שיש לי מושג איך מלגלגים בסטייל).

היום התמרמרתי באוזניי המורה המגניב שלי לאנגלית שנמאס לי לכתוב חיבורים על נהיגה כל הזמן. אז בתשובה הוא אמר לי "ספיר, אי אפשר לכתוב כל הזמן על נושאים שאת אוהבת, כמו סקס". אני חושבת שכל מילה מיותרת כאן.

ועוד מאירועי היום, המורה שלי למוסיקה חושבת שאני מרוקאית. אין לכך שום סיבה ממשית, חוץ מהעובדה שכשהיא לימדה טרנספוזיציה נהייתי אדומה מרוב עצבים וכשהיא ניסתה להסביר לי התעצבנתי עליה כל שלוש שניות. בכל מקרה, אני לא מרוקאית, אני אשכנזייה. לגמרי. לא שיש לי משהו נגד מרוקאים (לא סובלת אותם), הם אנשים נפלאים (בחיים לא תמצאו אותי מסתובבת עם אחד).

טוב, ברור לכולכם שזה בצחוק כן? אני לא רוצה לקום מחר בבוקר בלי יד ועם אבנים בכליות (שלא נוצרו שם בצורה טבעית). 

אני מרגישה לא פרודוקטיבית בעליל, כל חבריי החמדמדים הקטנים ממני באלפי שנות אור (חצי שנה), כבר עברו תיאוריה והתחילו ללמוד נהיגה, ורק אני, ספיר העצלנית המדופלמת עדיין לא למדתי תמרורון אחד קטנצ'יק פיצפונצ'יק חמודצ'יק בעל פה. בושה וכלימה ממש. בעצם, יאללה לאן כבר יש לי לנסוע? (שכנוע עצמי שכנוע עצמי, טוב סעמק זה לא עובד, יש לי מלא מקומות ללכת אליהם, כמו למשל לביקורי בית אצל כל אחד ואחד מכם קוראיי הוירטואליים המתוקים).

טוב, אסיים בנימה אופטימית (ללא כל סיבה נראית לעין), ואצ'פר אתכם בתמונה של המשקפיים החדשים שלי שאני יודעת שכל כך חיכיתם להם,

אני מקווה שכולכם עדיין בריאים ושלמים ולא תקף אתכם אף זבוב, חרגול או חיפושית משה רבנו עצבנית שגנבו לה את הנקודות.

אולד סקול משהו, מה אתם חושבים? (יש לכלול בתגובה על המשקפיים רק את המילים: מדהים, מקסים, מהמם, מושלם וכדומה).

יאללה, התחפפתי להתאמן בפסנתר (יה רייט אני הכי רואה טלוויזיה),

נתכתב בשמחות.

שאין שני לו ונותר לעד

אני חושבת שרק כשאוכל להביט במראה ולאהוב עד הסוף את מה שמוצג מולי בביטחון גמור, אני אצליח לגרום לכם להאמין במילים שיוצאות מפי ואתם תצליחו להיעלם בתוך עיניי החושקות בכך.

אני לא יודעת מתי זה יקרה, אני רק יודעת שבמשך הדרך הארוכה שלי לנקודה הזאת, אני אוספת חוויות חיצוניות שגורמות לי לפקפק בעצמי.

יותר מידי זמן שאני חושבת שהתנהגתי בטיפשות כשקעקעתי את הקעקוע הראשון שלי בגיל כל כך צעיר, מבלי להכיר את עצמי באמת ולדעת שכשאגדל, אופיי לא ייתן לי מנוח לגביו ולגביי המשמעות שלו, כי אצלי הכל חייב להיות משמעותי, זאת למדתי על עצמי לא מזמן.

אולי עוד אלמד לאהוב אותו, לעיתים כשאני חולפת במהירות בחדרי והמראה מציגה בפניי חטופות את הקעקוע על גבי, יש בי תחושה מסוימת, שאין לי איך להעלותה במילים, רק משהו כזה שגודל בי, שהגרעין בו נטמע כשקועקעתי, משהו שמדבר על נפש חופשייה, על החלטות פזיזות שגרמו לאושר במשך זמן לא מבוטל, על בגרות מסוימת, על היבדלות מאחרים. אני דוגלת בכל אלו ואולי הם טמונים בתוכי, ולעיתים הקעקוע שלי מזכיר לי אותם.

התחנה האחרונה

היום חשבתי לעצמי, כמה ספרים אספיק לקרוא עד שיאספו את נשמתי, עד שגופי הכושל יכבה את כל המערכות לתמיד.

לעיתים אני תוהה עד מתי אחכה בכדי להגשים את כל הנורות הקטנות האלה שמפוזרות מעל לראשי כבר שנים מספר, וגילי לא עולה אפילו על יותר משני עשורים.

תתפלאי

הגילוי הגדול ביותר שלי בתקופה האחרונה הוא שאין בי געגוע. אני לא יודעת מה הוא כאב הגעגוע, אני משקרת כשאני אומרת שהתגעגעתי כיוון שאני לא זקוקה לדבר, לאף אחד, כשאני הולכת ברחוב, מספקים אותי רק מבטים חטופים של זרים ושיחות חולין עם מוכרות אלמוניות בחנות. האין זה עצוב?

אני מצפה ומחכה ליום שאזדקק למשהו נואשות בכדי למלמל שהתגעגעתי. לא אכפת לי אפילו אם אתגעגע לחפץ, למקום, לריח, רק שאתגעגע.

אין הדבר אומר כי אני לא אוהבת, עורגת או זקוקה לעיתים לסובבים לי, למשפחתי ולחבריי הקרובים ביותר.

בולעת בלי ללעוס

התחלתי לקרוא אתמול את הספר "האיש שהיה יום חמישי" של גילברט קית' צ'סטרטון. גיליתי שלהחכים קוסם לי. המילים המתעתעות, השפה הנוקשה ועם זאת הזורמת, נבלעתי לתוכו ונותר לי רק השליש האחרון של הספר.

אתם מוצאים את עצמכם לפעמים שקועים כל כך בספר שפתאום אתם מרימים את עיניכם מן הכתוב ורואים שחלפו 50 עמודים, עברה שעה מאז שהבטתם לאחרונה בשעון ושצבעם של השמיים שונה? זה קרה לי היום, וחייכתי.

אני הולכת עכשיו בשביל לסיים את הספר, בשביל לשקוע בעולם שהוא לא שלי.

כתבתי היום קצת אחרת, מאזור אחר של הלב, מקווה שעיניכם לא נדדו לשום מקום רק כי נטשתי במקצת את הציניות והשעשוע.

נתכתב בשמחות,

ספיר.