פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

פתאום מרגישה קצת עקום. אולי זה בגלל שראיתי שני סרטים (אהבה בהפתעה ושומרת אחותי) שעושים בולו בולו בבטן ושצף קצף בעיניים בסוף שבוע הזה.

יותר מידי בכי שלא יורד מהסיבות בהן טמונה האמת.

אני משתוקקת שיגיע יום חמישי כבר ושאסע לסופ"ש בתל אביב. נוף אחר. רעש. ודבורים בגודל של אשכולית.

ביומיים האחרונים אני מורידה כמויות עצומות של מוסיקה. נהיה לי דחף עצום לגלות עוד ועוד אמנים ולפתוח את הראש שלי. עדיין לא הגעתי להרגשה של הגירוד הזה מאחורי האוזניים, הדגדוג הזה בקצה האצבעות. כלומר, עדיין לא מצאתי משהו שעושה לי אור בפנים.

למרות שהורדתי עכשיו אלבום של Angus & Julia Stone, שנקרא 'Down the Way' ואני כבר מנחשת, אפילו ששמעתי רק שלושה שירים ממנו, שהוא מקסים ושיש לו פוטנציאל להיות פסקול לתקופה קצרה בחיי. 

התעוררתי היום בצהריים (שגרת חייה של תלמידת תיכון בדימוס - אוטוטו חיילת מזמרת בדרכים), כמובן שעצבנית. ברגע שאני מתעוררת ומגלה שכבר אחרי 12, אני כועסת. לעיתים העולם מאזן לי את זה באנשים טובים, סרט, ספר או משהו. אבל היום התעוררתי ושום דבר טוב לא קרה. פספסתי ארוחה משפחתית שחיכיתי לה כל השבוע, אחר כך אכלתי יותר מידי (לבד) והתבוססתי ברחמיי המוכחשים בחדר עד שנרדמתי במיטה עד 7 לערך.

כבר יומיים שלא יצאתי בלילה ואני מאד מקווה שבהמשך השבוע אצא כי זה עושה לי רק טוב. אני קצת כועסת על מישהו אבל אני לא אגיד לו את זה, גם עובר תקופה לא טובה וגם יותר מידי עסוק בעצמו. 

איי ספיר... מתי תתחילי להתעסק בעצמך? מתי יהיה לך כבר (פאקינג) אכפת?

קוראת עכשיו את 'קרוב להפליא ורועש להחריד' של ג'ונתן ספרן פויר. נהנית מאד. (מגפיים כבדים)

*ראיתם מה זה? הבלוג לא מסוגל להכיל יותר מידי פוסטים מאושרים! קטעתי את הרצף המשעמם של המילים המכורבלות בתוך עצמן, כפיות עם האושר זה פאסה (אבל אני אשמח אם יהיו שידורים חוזרים או עונה 2)

לילה טוב יקירי ליבי, (כלומר קובי, שמסתמן כי הוא היחיד שקורא פה. טוב אני לא באמת עושה עבודת קודש עם הבלוג הזה. בכל מקרה, נחמד להרגיש כאילו אני כותבת לאלפי זרים הזקוקים להזדהות כלשהי או סתם דרך להעביר את הזמן)

מה אני אגיד לכם? אני מתחילה לשעמם את עצמי עם הפוסטים המאושרים האלה. אבל אי אפשר להתכחש למה שקורה בפועל.

יכול להיות שאני קצת מאושרת? 

אין לכם מושג כמה זה מפחיד לכתוב את המילים האלה, שלא נדבר על לחשוב אותן. אני עדיין נמנעת מלהצהיר שהחיים יפים, לכן אתפשר על נחמדים פלוס.

אולי אפילו פלוס פלוס.

יש לי את הסימנים הקטנים האלה שלי שמאותתים לי שהראש צף מעל המים, ואפילו נכנס מצוף למשוואת החיים שלי. אני שוחה בכיף, לא נסחפת בזרם, לא שוחה נגד הזרם, אלא פשוט צפה על הגב ועושה מה שטוב לי.

ועכשיו אני הולכת להקיא קצת כי נהייתה לי בחילה מרוב כל המוצי פוצי שלי עם עצמי.

ביום חמישי הייתי עם המשפחה המצומצמת בהופעה של מוש בן ארי, והיה מעולה!

אחר כך היינו בבורגוס כמה אנשים והזמנתי את הפלא הזה (שלא הצלחתי לסיים ד"א)

וקינחנו בפאב החצר עם משחק סנוקר צמוד שלא באמת נגמר (ליה בתמונה)

עכשיו ברשותכם אני הולכת להתוודע למוסיקה טובה שיושבת לי בטורנט ומחכה שאשמע אותה.

לילה מקסים לכולם,

טו דה לו

כל כך טוב לי. באמת

אני מרגישה כאילו הייתי פרי בוסר, ועכשיו הבשלתי כמעט לגמרי, מוכנה לאכול את העולם

אתמול הלכנו שוב לים לפנות בוקר עם כמה בירות ופיצוחים. היה ירח מלא שהאיר עלינו בזמן שעשינו חיים.

לא אכפת לי שאיך שהוא הרזולוציה של התמונות התעוותה וגדלה מבדרך כלל

הו, נזכרתי, אני מתגייסת עוד חודשיים פחות שלושה ימים. אמאלה?