פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

אבל אני עושה חיים בטירונות להקות צבאיות, פשוט כיף חיים. אמנם נטו טירונות עשיתי במצטבר יומיים וחצי, אבל הספקתי ביומיים האלה להכיר אנשים מגניבים, לצחוק המון, ולהתאהב לגמרי בכל הצבא הזה עם "הקשב המפקד" ו"פתחו שעונים - 20 שניות, 20 שניות זוז".

פיזית, אני טיפה'לה מקרטעת. אבל מנטלית, כרגע - אני פורחת. נכון, רוצה שהכל ייגמר, אבל עדיין צוברת חוויות לא מהעולם הזה!

עכשיו יקיריי תסלחו לי, אבל אני הולכת לאכול ג'חנון עם ההורים! ואחר כך אולי לחזור לישון... 

אני הופכת לחיילת ביום שלישי. הלב שלי עדיין לא דופק, אני משערת שזאת ההכחשה שעושה את עבודתה נאמנה.

ארגנתי הערב את התיק לטירונות, ורק כשאני מתסכלת עליו (או מנסה לסגור אותו) אני מרגישה משהו קצת שונה. תקראו לזה לחץ. תקראו לזה "כוסעמק הייתי צריכה לצאת על אי התאמה ולטעון לאי שפיות". 

אבל וואלה, מיום שלישי אני הולכת להתקלח עם אלף בנות, לענות כן המפקדת ולקום יותר מידי מוקדם בשביל להתחייל ולקבל קצת משמעת.

אולי לעובדה שלרצונות שלי לא תהיה שום משמעות או קבילות דווקא יש כוח ואולי זה אפילו יהיה טוב. רק לקצת. שבועיים וחצי. 

אתם שמים לב? אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה! אני! ספיר! שמחבקת פסימיות לפני השינה ואוכלת היסטריה לארוחת בוקר! 

*פוסט זה נכתב היום כי אם היה נכתב מחר, בטח היה מכיל תוכן שונה לגמרי. כלומר - תוכן לחוץ.

אז, נשתמע בעוד שלושה שבועות ככה? אני בטוחה שיהיו לי חוויות טובות, וגם קצת פחות. אבל העיקר חוויות.

זה קשה להיות זמרת

אבל בתכלס, זה קשה להיות

מישהו פעם אמר לי (ולא, זה לא היה ג'ון לנון): let it be

אז אני משחררת אחיזה, או לפחות מנסה (חבל שיוקו לא אמרה את זה לעצמה לפני שנים)

אני מנסה לקבל את העובדה שבעוד עשרה ימים אני מתגייסת. לכן התחלתי להשתמש בביטויים כמו: זה שום דבר, יהיה בסדר, אני מתחרפנת, הצילו.

זה שום דבר, רק הצעד הראשון בחיי הבוגרים. בעיטה בטוחעס לעבר העתיד. אבל אני אשרוד, זה רק חודש אחד של איבוד הפרטיות והזהות שלי. פיס אוף פריקין קייק.

אני מפתחת את היכולות הפולניות ההיסטריות שלי ומתבלת בקצת פמיניזם וזכויות הפרט.