פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

בשבוע שעבר סגרתי שנה בצבא. התפקיד שלי פושר, ציפיתי לשיאים ותהודות אבל לא קיבלתי את הבמה לשם כך. במקום שאני נמצאת בו לאף אחד לא באמת אכפת וכולם פשוט שוחים בזרם עד שמספריים גדולים יגיחו לפתע ויגזרו להם את החוגר.

מוסיקה הייתה בעבר מגננה, מנגנון משומן שמספק אושר, פורקן ואיכות. עכשיו השירה היא מעמסה. היא כישרון שעתיד להתבזבז.

הדבר היחיד שיצא לי טוב מצה"ל הוא צלצול ההשקמה לגבי עצמי, לגבי הקיום הפיזי שלי. הייתי (בלשון המעטה) דבה, קבב, פיתה מהלכת. והשבוע סגרתי ירידה של 29.400 קילוגרם בשבעה חודשים. אני מרוצה. אני כבר לא זוכרת איך הייתי. לפעמים יש לי תחושה שמנה אבל אני יודעת שזה לא כמו ההרגשה שהייתה לי פעם. הלוואי שבכל שבוע אתעורר יום אחד עם התחושה הזאת של 30 קילו עודפים, ככה אף פעם לא אעלה שוב במשקל.

היעד הבא, ביטחון עצמי 

קצת איבדת את הצפון, אל חשש! הוא קיים בתוכך, יש רק לחזור אל נקודות הציון שהנחת לא מכבר, ולא להעביר רק מבט חטוף על אותם מקומות שמצאת בתוכך, יש ללטף, לחבק, לאסוף ולהיישיר מבט לאמת.

חוזרת לשגרה באמת. שמחה שקרה מה שקרה. קצת איבדת את הצפון, אבל לא נורא.

לא טוב לי. אני רוצה לבכות. אני רוצה לא להיות. כואב לי הראש. והגוף. אין לי מטרה. אני לא מרגישה שיש תכלית לניסיונות שלי. זה די מדכא. זה גם מטומטם באותו הזמן. אם אין תשוקה או שליחות או אפילו הרגשה בסיסית של צורך קיומי אז בשביל מה אני כאן?

אני מרגישה שלא רואים אותי. אני שקופה. לא טוב לי. פשוט לא ודי