פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

התפקיד שלי בצבא בעיניי שווה ערך לחור תחת של הומלס. באמת, זה נשמע זוהר ונחמד "זמרת בלהקה צבאית", אבל שובצתי ללהקה פיקודית, עם הופעות למיטב הסחלה הצבאי, ועם אנשים שלא ידעתי איך בדיוק אני עומדת להסתדר איתם שנתיים שלמות.

אז היה בכי, והיו קללות וטריקות דלת וניתוקי טלפון ואז ירדתי במשקל, (34 קילו והיד עוד נטויה ביצ'ס) והכל התחיל להשתנות. 

אני הופכת להיות בחורה קצת אחרת. לוקחת על עצמי קצת יותר אחריות וכבר לא כל כך מפחדת מעימותים ומאי נעימויות. 

אני חושבת שאני יכולה לומר שאני "מתמודדת בכבוד" עם החיים. ועם החרא שלפעמים צף.

אז נכון, לא קיבלתי את הטופ שבטופ, ונכון, יש לי מפקדים לא בשמיים, וחברים ללהקה שלפעמים יכולים להוציא מהדעת. אבל היי! מתוך כל החרא הזה אני הצלחתי לגדול ולצמוח ולהפוך לפאקינג בנאדם. אז נראה לי שאני צריכה להגיד תודה. (לא בפניהם כן? שלא יחשבו שיש להם קרדיט על העבודה הקשה שהשקעתי בעצמי).

ועד השחרור, כל מה שנשאר לי זה לקום כל בוקר ולזכור לחייך, ולעשות משהו עם היום שלי, ולא לצאת כל כך גיי בסוף של הפוסטים שלי כי זה די הורס את התדמית הקשוחה שיצרתי לעצמי כאן עם הפוסטים המעורפלים.

צ'או

אני סובלת מחוסר קיום. אני חייבת להשתחרר מהצבא, מה שיביא אותי קרוב יותר לשחרור מחיי "הקודמים" שכוללים את החברים שלי, הוריי, אחי והבית התקוע שלי.

פאק אני פשוט לא יכולה לראות את אמא שלי יותר, או לשמוע את הקול שלה ואת השטויות שיוצאות לה מהפה. היא אישה שאין לה כלום. אישה שהבעל שלה לא מכבד אותה, אישה ששונאת את העבודה שלה, שלא עשתה כלום עם החיים שלה, שרק מתלוננת כל הזמן וחיה בחלומות. 

ואבא שלי, בנאדם מבוזבז שנשלט על ידי כסף, או יותר נכון, חוסר בכסף.

ואחי הקטן, לא הולך לבית הספר כבר שנתיים. יושב בבית מול המחשב ומתנוון. עם זה אני חיה. מה אני אמורה לעשות? לחכות לרגע שאני אוכל לעוף מפה.

אבל כל זה לא יכול לקרות בזמן שאני בצבא. וגם שם, בצבא, הכל כל כך מטומטם. אנשים חיים בסרט. ואני נופלת בין הכיסאות ויוצאת פראיירית באופן קבוע.

היום אכלתי שטויות. קצת הפרזתי עם המנה המותרת. אוכל זה טיפשי!

וקיבלתי מחזור! באיחור! וכמובן שעם המזל שלי אני יוצאת לאבט"ש בפאקינג רמלה ביום שני, וככה בשביל לעטוף את המתנה הנפלאה הזאת שקיבלתי מהצבא אני אצטרך לעשות אותו לבד, בלי אנשים שאני מכירה ולסבול מכאביי מחזור.

החיים שלי דבש. באמת! 

ונכון, מה שצריך לקרות יקרה וקורה וקרה ובלה בלה בלה. אבל סעמק, די כבר

שאננות? או שמא הבנה שמה שצריך לקרות יקרה?

אני לא יודעת. 

נראה לי שאני מנפחת את הכל יותר מידי ואולי האמת היא שאני בכלל עצלנית לא קטנה.

ולנושא אחר,

FIND ME SOMEBODY TO LOVE

פליז?