נהיה לי חם, אז נפטרים מהסווטשירט.
לא התקלחתי אתמול. כשאני לבד ויש לי הזדמנות אני תמיד מסניפה את עצמי. לא חושבת שזה דוחה.
פתאום הבנתי שאני חייבת למצוא טקס אחר שיעזור למחשבות שלי לצוף. כי האוכל והשיער כבר לא נחשבים למשתפי פעולה, הם רק מפריעים לתהליך הזה שנקרא חיים.
הרכבת - באופן מאד משונה - היא המקום היחיד שאני יכולה להיות בו עצמי, לשתוק ולבהות ולהעשיר את עצמי מוסיקלית.
איזה חבל שאני לא מעשנת.
בעצם, איזה חבל שעישון הוא פעולה מזיקה ושאני לא עושה את זה כי אני מעריכה את הכישרון שלי ולא רוצה לאבד אותו.
מצד שני, אני רוצה גם את הפריבילגיה שקיימת למעשנים, הפריבילגיה החברתית. יש לחארות האלה מין קליקה כזאת. הם אוהבים אחד את השני בזמן שהם שורפים את הריאות ולא מדברים הרבה.
בשלב מסוים בחיים שלי אני בוודאי אכנע לרצונותיי השורשיים הגדולים ביותר, והם כמובן, הצלחה חברתית. למרות כל הבריחה הזאת בשנים האחרונות, אל תוך יצרי הכישרון שלי, שהחלטתי שחבויים בביתי, מול המחשב או במיטה. מתישהו אני אתמודד עם העולם האמיתי ואז אני בטח אעשן.
בא לי להיות מאלה שמזדיינות בשירותים, אבל אני קבב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
