עליתי על רכבת של 21:53 לכיוון צפון מתל אביב. הייתה הופעה כל כך מטורפת. לא בקטע טוב, אבל גם לא בקטע רע. יותר לעבר ההזוי.
בהתאם לשעות הפעילות, בלילה תמיד מקבלת את פניי הרכבת הכי ישנה שיש. אין שם זכר לשקעי חשמל או שירותים. הקטע של הרכבות האלה הוא שיש להן שקיות זבל מתחת לשולחן. זה היה חדשני. אז.
עברתי איזה קרון וחצי עד שהתיישבתי מול בחור דתי שנראה לי שקט ושאין סיכוי שהוא יזוז הרבה עם הרגליים. בתחנה הבאה התיישב לידו שרירן שנראה כמו הכפיל הישראלי של רמבו לשנת 2011. הורידים שלו נראו כמו נחשים מתפתלים והם בלטו כל כך שלא יכולתי להפסיק לבהות בהם.
הסתכלתי על שניהם בזמן שהקשבתי לOren Lavie עם הקול המרגיע ביותר שנמצא אצלי בפלייליסט. הסתכלתי עליהם וההשראה עטה עליי.
התחלתי לכתוב! והרעיונות זרמו, והדמויות קרמו עור וגידים (מילוליים ואמיתיים כאחד) והקרון הפך להשראה שלי, כל איש שנכנס קיבל תפקיד בטיוטה החיה הראשונה שלי מאז שהתגייסתי.
מחר אני נוסעת לחורשת טל ליד קריית שמונה, הופעה ל140 חיילים של חיל אוויר. הופעת לינה. מה שאומר שאני חוזרת הביתה רק ביום חמישי אחר הצהריים.
אני כל כך מקווה שאני אהנה. אני פשוט רוצה ליהנות. אבל אני לא רואה את זה קורה.
משום מה, אני תמיד ממוקמת איפה שהוא על סקאלת ההתפשרות. כאילו איזה כוח בלתי ברור לא מסכים לי להתקדם למקום מגניב יותר.
http://www.youtube.com/watch?v=6HqHdBlQEe8&feature=share זה נהדר, צריך לשמוע את כל האלבום שלהם. אני ממש מכורה כבר.
נתכתב בסופ"ש, בתקווה, עם פוסט מלא חוויות (חיוביות)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
