פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

מסתבר שגם כשאת חושבת שחזרת בך ושכל מה שהפכת להיות נמחק כהרף עין, זאת רק אשליה.

נשארתי כשאני והיומיים האחרונים מוכיחים זאת היטב.

אני לא מסוגלת להבריז יותר, אפילו מחליבה ב7:20 בבוקר שבגללה אני צריכה לקום שעה לפני.

אני אחראית, ושוב לחוצה והיסטרית מכל דבר קטן בביה"ס.

אלוהים, זה ממש כמו תסמיני גמילה.

הייתי תלמידה כזאת עד כיתה ט', בעצם, אפילו פחות טובה, משום מה עכשיו כל המידות הטובות נפלו עליי.

אלי אמרה לי אתמול, "זה כאילו שהתחלפנו בתפקידים", "אני ישנה בחצי מהשיעורים ולא עושה שום דבר, ואת פתאום אחראית וקמה בבוקר ולא רוצה להבריז".

היא אפילו אמרה משהו על לוח השעם שיש לי בחדר "ספיר, מה זה הסדר הזה הכל כתוב לך כאן על פתקים!", ואני לא יכולה להסביר.

עדיין לא הייתי "חולה". בשנים הקודמות, לפחות פעמיים בשבוע הייתי "חולה", שזה בעברית פשוטה: עייפה, עצבנית, מדוכאת, שונאת איזה שיעור שיש לי באותו היום או סתם תירוצים כאלה או אחרים.

השנה הלכתי לביה"ס חולה. ממש חולה. לא "חולה מתורצת", חולה אמיתית.

אני מפתיעה את עצמי, ונראלי שגם את הסובבים אליי.

בקיצור, אני מוצאת בזה רק טוב. מה גם שאני בקטע של הבונוסים שמשרד החינוך מחלק השנה.

יאאלה חבר'ס, יש לנו רק עוד את מחר ואז שוב פעם יוצאים לפגרה, אחרונה לחגים של ההתחלה אני חושבת.

שיהיה יום מתוק, ותזכרו להיזהר ממתקפות חרא משולשות אם במקרה אתם מוצאים את עצמכם חולבים ברפת, אני צרחתי וצחקתי היום הרבה למראה החרא המעופף מעליי.

כמה תמונות מהזמן האחרון

יום כיפור (כן כן אני כופרת, שימו אותי בבית כלא, סקלו אותי באבנים)

החיים ושאר ירקות

 
 
 




טוב, אני זזה, לאנשהוא, לא ידוע לאן.

bb

קצות האצבעות שלי מזיעות.

חם פה בחדר, גם קצת מחניק אם טועמים מן האוויר שבחוץ.

חזרתי לתאוות השיער שלי. היום, בלי להתכוון או לרצות, זה פשוט קרה לי.

אחת אחרי השניה, שחררתי עול מעל כתפיי ונדמה לי שהוא עוד מונח שם.

אולי קוראים לזה לחץ העברית פשוטה, ואולי פחד, אני לא יודעת להגיד.

צמתי, צמתי חוץ מענב קפוא אחד וכמה שלוקים של מים.

האמת היא שאם לא היו מושיטים לי אותם לידיים לא הייתי נתקלת בהם והצום היה עובר בצורה חלקה.

אבל זה קרה, והאמת לא ממש אכפת לי.

אני לא סובלת בצום, ולא קשה לי, אני סתם מתלוננת מידי פעם כי התרגלתי להתלונן, זה כאילו שאני רואה את האנשים שסביבי מצפים לכך ממני.

הטופס של הרסיטל. כמויות עצומות של לחץ מתקרבות אליי.

כל היום הזה גרם לי לפקפק בעצמי, לא סיימתי למלא את הטופס בזמן ומחר ה29/9.

הטופס צריך להגיע עד ה30. מי ערב לכך שזה מה שיקרה?

אם הוא לא יגיע, אני לא עושה את הבגרות הזאת. אלו החוקים. שיזדיינו החוקים.

פתאום הרגשתי כל כך לא אחראית, וכל כך מבולבלת, והתמלאתי טינה וכעס על אבא שחיטט עמוק בתוכי ומצא אותם, את הפגמים האלה שלי.

את העצלות, את זה שאני משאירה דברים לרגע האחרון ומתמלאת בהיסטריה ולחץ וגורמת לכולם להשתגע.

את חוסר האחריות המשווע שלי שלעיתים מוצא פרצות לתוך חיי.

הרגשתי כל כך בגלל שמתחילת השנה אני מנסה להילחם בזה, אני מנסה לזכור הכל, כותבת על פתקים וביומן, אפילו כשאני לא בביה"ס ואלה בכלל לא שיעורי בית.

עושה שיעורים, עבודות, אפילו פאקינג מתנדבת למועצת תלמידים! ומה יוצא לי מזה, "אתם כולכם צריכים אשפוז ספיר, זה מה שאני אכתוב על הטופס שלך".

תודה אבא, אתה נהדר אליי.

חשבתי לעצמי שאם הוא היה מכיר אותי הוא בטח לא היה אומר את זה.

והוא לא היה מביא אותי למצב שבו אני שומעת אותו מתרעם על אימא שלי למטה במטבח, בעודי שוכבת על המיטה בחדר מלאת חרדות.

הוא בטח לא היה אומר את הדברים האלה כי הוא יודע שאני אשמע אותם, ואכעס כל כך, ובכלל לא עליו, אלא על עצמי, שנתתי לעצמי להגיע למצב שבו אני לא חסינה למילים שלו, שהגעתי למצב שלא מנעתי את הערב הזה בו אני לחוצה כל כך ומסובבת את כולם מהר סביבי ומודיעה להם בלחץ על המועד האחרון לגחמותיי.

ואמא, אמא שלפתע מצדיקה אותי כשאני צורחת עליו מלמעלה "תפסיק כבר לדבר עליי, תפסיק לבקר אותי, אני מנסה להיות בסדר, ועשיתי כל מה שיכולתי, תפסיק".

והוא שאומר לה "את שומעת אותה?" והיא אומרת לו שיפסיק. שיפסיק להיות כמוהו, שיפסיק.

ואני שואלת את עצמי עכשיו, האם הוא בכלל יכול להשתנות? וזה מעלה בי גיחוך קל, כי, הוא לא יכול להפסיק להיות הוא.

פתאום לא אכפת לי מהחדר שלי, לא אכפת לי אם הוא מבולגן או מסודר.

ולא בא לי ללכת לספורט מחר ולהשתתף.

ואני לא רוצה להכין תיק עכשיו למחר בשביל לא להילחץ בבוקר.

ואחרי שנגמר הצום אני חושבת שהגדרתי מחדש אכילה כפייתית מהי.

המשקפיים שלי עדיין שבורים.

והפסקתי להיות מי שהתחלתי להיות.

מעניין מי אשם בזה.

אני חושבת שאני.

לסיום, ברכת כוסעמק בהחלט מתאימה כאן.

אז אני אפרוש עכשיו ואתם מוזמנים להתפלל.

קמתי היום בבוקר, אחרי שחזרתי אתמול מאירוע באיזה שעה לא מוגדרת ולא חוקית, למדתי, שעתיים רפת עיוני, סוג של גהינום שאף אחד בעולם הזה לא רוצה לעבור ואז בכדי "להמתיק" את כאביי במערכת מסומנות גם שעתיים מתמטיקה ואנגלית לקינוח.

אז אולי היקום מדבר אליי, או שאני מדברת אל היקום, או שאנחנו בכלל לא חברים ואני סתם ממש מתאמצת ומסתכלת בטלפון בכוונה זמן ממושך כדי שיגיעו השעות המגניבות האלה כמו 11:11 שגורמות לך לחשוב שאנשים חושבים עליך. כן זה בולשיט אבל זה תמיד נחמד לתפוס אחד כזה בזמן ולהרגיש שמישהו רחוק מחייך בגללי.

בקיצור, זמן לא דל בהחלט התבוססתי ברחמיי העצמיים, ואני טובה בזה, האמינו לי ידידיי, עטפתי את עצמי בשל הפסימיות הנודע שלי והסתובבתי בעולם חסרת כיוון.

והנה פתאום, נפלו עליי סדר, אחריות, רצון, היענות, וכולם במכה אחת. מחצו לגמרי את העצלנות, את חוסר האכפתיות ואת ההתעלמות הכללית מן העולם.

אמנם אישיותי לא חוסלה במכה, אל תיבהלו חברים, אבל משהו קרה. החדר שלי מסודר. זה לא מצב רגיל, והוא מסודר כבר חודש. חודש שלם בו ברגע שיש טיפה בלאגן אני עוצרת הכל ומחזירה את הבגדים למדפים, תולה אותם הקולבים, מארגנת את השולחן וזורקת בגדים לכביסה. ולא על הרצפה, לתוך הסל!

ביומיים האחרונים אני אפילו נחמדה לאמא שלי. ואני לא עושה שום דבר מרושע לאח שלי. אני מכינה שיעורי בית. ומגיעה לכל השיעורים בבית הספר. אני לא רואה טלוויזיה כמעט. בעצם. אפשר לקרוא לזה 'לא רואה טלוויזיה בכלל'.

ואני שואלת את עצמי, מה טוב יותר? חיי פרישות נינוחים וחסרי דאגות, כשאמא מעירה אותי בבוקר ושואלת אם אני קמה ואני עונה לה שלא ומכסה את עצמי עם השמיכה עד מעל הראש, או שאני מתעוררת לבד ומוכנה לפני כולם?

והאם אני הופכת לאותם אנשים קיצוניים (או שמא אני כבר?), שיש להם תקופות בחיים בהם הם ככה ולפתע כבר לא אותו הדבר?

והאם יש לי יותר מידי 'האם' בראש והוא מתחיל להסתובב? התשובה היא לא. כן. קצת. טוב. די.

יום כיפור

כבר סגרנו את הפינה הזאת בה אני מצהירה שאני לא חולה על היהדות.

בסיכום קצר של כמה מילים: השפלה נשית, פאגאניות, קיצוניות, הפרדה יתרה, חוסר אמונה מלאה באלוהים כיוצר של הכל.

ובכל זאת, בשנה שעברה צמתי בפעם הראשונה, ואני עושה זאת גם השנה.

פשוט משום שבא לי, לא מתוך שום מקום של כפרה או סליחה או איזה שהיא הכאה על חטא.

מספיק חורה לי כל החרדים האלה שמרעיבים את הילדים שלהם ואז צמים וחושבים שהנה אלוהים סלח. אלוהים גם אכל לילד שלך את כל הלחם?

לא משנה, אני לא אכנס לזה עכשיו, נחליט שניתן לזה איזה פוסט'ילה נפרד.

אני מלאת השראה ופתאום מצליחה לכתוב באנגלית. והעברית קצת נעלמה לי.

היא תחזור.

בנתיים הרסיטל עדיין באופק אלא אם כן אני לא אסיים למלא את הטופס המלחיץ הזה שחסרים לי בו כל כך הרבה פרטים.

צריכה לשלוח אותו ב29.9 אחרת חבל על כל מאמץ נוסף.

אני חושבת משהו קטן בתוכי מתפלל שמשהו יתפקשש ואני לא אצטרך לעשות את הרסיטל הזה.

טוב שקט, סבא גרם לי להאמין בעין הרע משום מה. טוב לא להאמין, אבל, אני לא רוצה לפתוח פה.

אמונות טפלות זה ממש כמו בריונות. אוף.

יאאלה, אני מתגלגלת מפה למיטה, אולי אני אפילו אקרא בספר שלא פתחתי כבר איזה חודש וחצי. בושה.

ואני עוד קוראת לעצמי תולעת ספרים. אני פשוט בושה לכל קוראיי הספרים, תנדו אותי, אני מרשה לכם.

לילה טוב מתוקים,

גמר חתימה טובה אני מניחה.