יותר טוב כלום מכמעט

יו. פתאום אני קולטת. כבר אפריל.

איפה אני ואיפה הבלוג.

כאילו, אני עדיין כאן, עוקבת בקביעות אחרי הבלוגים הקבועים..

אני פה.אבל אני כאילו נמנעת מזה.

כי זה כמו טירחה כזאת.

והאמת היא שזה לא. אחרי פוסט אני מרגישה שפרקתי קצת..זה מקל.

אבל כנראה שבאמת נהייתי עצלנית.

או סתם עייפה מהחיים של עצמי. אבל מי אני שאהיה עייפה מעצמי? סביר להניח שיש אנשים שסוחבים תיקים בחיים שלהם שהם קצת יותר רציניים משלי.

זה הso called מנטרה שלי בתקופה האחרונה.

בארבעת החודשים האחרונים עבתי תקופה מאוד מוזרה.

חודשים שלמים שבהם סבלתי מחרדות די רציניות.

מתי הספקתי להפוך  לכזו חרדתית, אין לי מושג, אבל כנראה שזה צרוף של לו"ז מטורף, לחצים ובעיקר חוסר פרופורציות.

ממש רק בזמן האחרון שמתי לב לטירוף הזה שהלך אצלי במוח.

שהחרדההזאת היא לא בנוגע לחיים ומוות. החיים ממשיכים. יהיה בסדר.

זה כל כך בנאלי ונדוש. אבל באמת. יהיה בסדר. תנשמי.

אז זהו, אני עובדת חזק על הקטע הזה.לקחת דברים בפרופורציה שמגיעה להם.

ולאט לאט זה מתחיל לעבוד..אני מתחילה לקחת דברים קצת יותר בקלילות. יותר ברוע.

זה נחמד כמה שבועות לעבור בלי לילות לבנים, התקפיי מחנק וכניסות זמניות לפאניקה.

אבל עדיין..אני קצת מפחדת שאני אכנס לאט לאט למין זרקנות כזאת ועצלנות. זה משהו שאני כל כך לא סובלת.

אז גם זה ככה..בצד השני של הנדנדה, נקרא לזה.

ואגב, אם יש פה מישהי שבמקרה קוראת וגם במקרה סובלת מעניינים לא פתורים עם נושא האכילה [מנסיון עבר קל..] הקטע הזה של הפרופורציות יכול להיות ממש אפקטיבי כאן. הכרחי אפילו, הייתי אומרת.

יהיה בסדר.