סיפורים פה

ואז בדיוק נגמרו לי המטאפורות. תוך כדי כתיבה, בזמן שהמילים זרמו לי כמו...כמו...אני לא יודע מה, הגעתי לשיא של הסיפור והייתי זקוק למטאפורה אחת, גג שתיים, בשביל להעביר את תחושתו של הגיבור: ברגע בו הוא עומד מול שתי אהבותיו, וזהו...לא נשארו לי מטאפורות.

"כוס אמק, איך זה תמיד קורה לי?!. מזל שבת-שבע לא כאן, אחרת הייתי חוטף את העקיצות הקבועות, שרק סופר סוג ז' כמוני, יכול להיתקע בלי סטוק של מטאפורות בדיוק כשהוא כותב סיפור.

קמתי משולחן המחשב וניגשתי למגירה שליד המיטה. לפעמים אני זורק שם חומרים לכתיבה. אבל כל מה שמצאתי היו רק שני דימויים, כמה חשבונות שלא שילמתי ומלא חרוזים .

הסתכלתי החוצה, טיפות הגשם הקישו על זגוגית החלון הקפואה כמו... לא חשוב. "אין מצב שאני יוצא בגשם הזה לחנות של הרוסי" אמרתי לעצמי,"אין מצב", אבל אפילו עצמי ידע שאין ברירה ואם אני לא רוצה להשליך סיפור טוב לפח, אני מוכרח לשים על עצמי את חליפת הסערה, לעלות על הטוסטוס, לנסוע לדרום העיר ולהתמודד עם הרוסי.

לרוסי הייתה חנות שאם לא הכרת אותה, היית יכול לעבור לידה עשרים פעם ולא למצוא אותה. הפעם הראשונה שהגעתי אליה, הייתה יחד עם אביאלי, כשהוא עוד היה סופר צעיר ובינוני (היום הוא אותו דבר רק מבוגר). הוא עשה לי הכנה שלמה לפני שנכנסנו. "תקשיב לי טוב רפי, אתה לא מדבר, מבין? רק אני מדבר, אם הוא שואל אותך שאלה אתה עונה רק בכן ולא, בלי תשובות מתחכמות ובלי שאלות, אתה לא נוגע בכלום, אתה לא מסתובב בפנים, רק עומד ומחכה שאני אסיים מבין? אחרי שאני אומר לו מה אתה צריך, אם הוא יסכים למכור לנו, רק אז אתה מוציא את הארנק ומשלם. משלם את הסכום המדויק. כמה כסף יש לך ?" ,"חמשת אלפים שקל " עניתי. "יפה , באיזה חלוקה ?" שאל. "כמו שאמרת לי, אלפיים חמש מאות בשטרות גדולים, אלפיים בקטנים וחמש מאות במטבעות" רשרשתי בתיק בו הייתה שקית המטבעות. "ששש!" לחש לי אביאלי "מה אתה עושה?!" הוא הביט לצדדים לראות אם מישהו קלט אותנו "אנחנו נכנסים עכשיו, אני שוב מזהיר אותך רפי, אף מילה, אני מסכן את הקריירה שלי פה מבין ?! פדיחה קטנה שלך והוא לא יסכים למכור לי יותר בחיים".

ליד שער החנות הוא נעצר.

"אה כן עוד דבר קטן. אסור לך לומר לידו את המילה 'מה' ".     

"מה ?" שאלתי בתדהמה. "בדיוק" ענה לי אביאלי ונכנס פנימה.

לפני שיצאתי מהבית עצרתי ליד דלת הכניסה, הבטתי בדירה הריקה וקיוויתי שאולי במקרה אני אזכר באיזו מטאפורה זרוקה איפשהו, אבל ידעתי שאין סיכוי ואני מוכרח לגשת לרוסי בפעם השנייה השבוע .

ברחוב הרצל בכספומט של בנק מזרחי עצרתי והוצאתי 1000 שקל "זה אמור להספיק" אמרתי לעצמי, "שתיים שלוש מטאפורות, אולי כמה דימויים קטנים, ואם יישאר כסף אולי איזה קונפליקט טוב, לסיפור הבא."

הגעתי לפתח של החנות רטוב לגמרי והחניתי את הטוסטוס. עמדתי מול שער הברזל וניגבתי את הנעליים במרבד שבכניסה.

למרות שבפעם הראשונה שאביאלי הביא אותי לחנות הייתה בצהריים, מה שאני זוכר זאת חנות קטנה ואפילה, מבולגנת מאוד, המון שקים מלאים למחצה מפוזרים מסביב, הקירות היו עמוסים מדפים קטנים ועליהם מונחים בקבוקונים קטנים וצנצנות בצבעים שונים. לא היה שום חלון פתוח והאור היחידי הגיע משנדליר גדול שהשתלשל מהתקרה באמצע החנות שגם בו מחצית מהנורות לא עבדו.

בקצה המרוחק של החדר היה וילון שחור שסגר על הפינה, "כנראה זו 'הדלת' לחדר העבודה" חשבתי לעצמי.

כשנכנסנו ועיניי התרגלו לחושך, ראיתי את אביאלי עומד מאחורי איש עב בשר, שעמד על שרפרף קטן בחליפת טרנינג כחולה וחיטט בקופסא קטנה על אחד המדפים.

"אה...שלום בוריס...מה שלומך?" שמעתי את אביאלי מגמגם.

"הו, אביאלי" הוא ענה בקול הכי עמוק ומחוספס ששמעתי אי פעם, מן שילוב של טום וויטס עם וולדימיר ויסוצקי . "שוב פעם אתה לחפש אמביציה?, כבר אמרתי לך, הפסקתי למכור זה עוד ברוסיה" אמר במבטא כבד בלי להפסיק את חיפושיו על המדף.

"לא בוריס, אני כבר לא קונה אמביציות, אני פה בשביל בחור חדש".

בוריס הפסיק לחפש "כותב?" שאל, עדיין בגבו אלינו.

"כן" ענה לו אביאלי .

"לא שאלתי אותך"  חרק בוריס בלחישה הכי מפחידה ששמעתי בחיי. "כותב?" שאל שוב.

"כן" עניתי בקול הכי בטוח שיכולתי לגייס באותה שנייה מלחיצה.

"מאיפה כותב" שאל.

"מה?" שאלתי, מפר את החוק האחרון שנתן לי אביאלי לפני שנכנסנו.

"מה 'מה' !!!? "הקול המחוספס הולך ומתעצם בעוד הגוף הענק התחיל להסתובב, "מה 'מה' ? !!! מה לא הבנת ?!! את השאלה או את הדיקציה שלי ?!!! אה?!!!"

ואז נגלו לי בפעם הראשונה פניו של בוריס או יותר נכון השפם הלבן והסבוך שלו שהתחבר לפאותיו וכיסה כמעט את כל פרצופו. "נו?!! תענה לי! ".

"הדיקציה...את הדיקציה... פשוט לא שמעתי את השאלה"

"מה שאלתי? "הוא המשיך.

ה "מה" השני שלי כבר היה בדרך ורק בשנייה האחרונה עצרתי אותו. מה לעזאזל הוא רוצה ממני, ומה אביאלי הביא אותי למקום של הדפוק הזה . לא עניתי.

"אני שואל פעם האחרונה, 'מה' שאלתי אותך קודם?" הוא דיבר לאט ובשקט כמו מישהו שמנסה להזהיר אחרים מפני מפולת.

הבטתי אל אביאלי, הוא נראה יותר מפוחד ממני . "שאלת אותי...מאיפה אני כותב" עניתי.

"נו?" פתאום ראיתי שפם מחייך "אז דיקציה שלי לא כזאת גרועה, אה?  ועכשיו לענות בבקשה" החיוך נעלם.

שוב חיפשתי תשובה בפניו של אביאלי "אה ... אני לא יודע" עניתי, מוכן להתפרצות הבאה.

הייתה שתיקה ארוכה עד שבוריס שבר אותה" זה בסדר ילד, אתה עוד לא לדעת מאיפה אתה כותב...זה בסדר. מה הוא רוצה?" הוא פנה לאביאלי.

"אה ,אהה...הוא רוצה לקנות מוזה" חזר הצבע לפניו.

"נו בטח" חזר בוריס לקולו העבה והסתובב אל אחד המדפים "הוא עוד בהתחלה של דרך".

הוא הוריד כמה בקבוקונים ושתי קופסאות קטנות ונעלם איתן מאחורי הבד השחור.

אביאלי הביט בי וסימן לי עם היד תנועה של 'חכה חכה' .

"תעזוב את הילד" רעם בוריס מעבר לבד, אין לי מושג איך הוא ידע, אבל זה גרם לי קצת לחייך.

אחרי כמה דקות שעמדנו שם בשתיקה. יצא אלינו בוריס והגיש לי קופסא קטנה עטופה בניר פרגמנט חום. "המוזה שלך" אמר "מצטער שאין לי סרט ורוד". הוא קרץ לאביאלי וזה צחק צחוק מוגזם. "4678 שקל בבקשה" הוא פנה אליי

לקח לי כמה שניות להוציא את הסכום המדויק, אבל בסוף הגשתי לו את הכסף.

"נו, תשאל" הוא חייך אלי.

"מה לשאול?"

"תשאל מה רצית לשאול, למה זה כל כך יקר? נכון?" הוא שם יד כבדה על כתפי וקרב את פיו לאוזני "מוזה, זה לעצלנים, ועצלנים...משלמים. מתי אתה רוצה חומרים לכתיבה אני פה" הוא פנה ממני וחזר למדפים שלו.

מאז הייתי אצלו המון פעמים. כמעט כל פעם שהייתי מגיע לדרום העיר, הייתי נכנס אליו, גם אם לא הייתי צריך משהו ספציפי. היו תקופות שהייתי בא אליו כמעט כל יום, קונה מטאפורות, מבנים, רגעי פיוט, קטרזיסים, השאלות, אוקסימורונים, תיאורי רחוב אפלוליים שמתאימים לסיפורי מתח, מקדמי עלילה לדרמות, לקומדיות, חרוזים הייתי קונה כמו זבל, בקיצור הרגשתי שם כמו בבית.                                             

 כתבתי בשמונה השנים האחרונות שלושה ספרים שפרסמתי בהוצאה עצמית, עוד כמה קבצי סיפורים קצרים, מחזה אחד ושני תסריטים. כולם ממלאי הסחורה מעשה ידו של בוריס.

"היי בוריס" נכנסתי עם חיוך "איזה גשם בחוץ, אה?".

"שוב אתה" הוא סידר את אחד המדפים לא הפנה את ראשו אלי "הפאנצ'ים נמצאים ליד הדלת , תיקח כמה אתה צריך ותשאיר 286 שקל על שולחן."

"לא" חייכתי "אני לא צריך פאנצ'ים היום, פשוט נגמרו לי המטאפורות, אז קפצתי".

הוא נאנח "בשביל מה אתה כותב?" שאל עדיין עם הגב .

"אה, זה סיפור על איש מבוגר שעל ערש מותו הוא סוגר חשבון עם שתי אהובותיו ובצורה פסיכולוגיסתית הוא מנסה לפתו...." "לא שאלתי מה אתה כותב !!!" הוא צעק "שאלתי בשביל מה אתה כותב" הוא הסתובב אליי. הפנים שלו היו אדומות.

הסתכלתי עליו והבנתי שכנראה תפסתי אותו  ביום רע במיוחד וחיוך והומור לא מתאימים עכשיו.        

   "אני... כותב....בשביל לנסות לרגש או לשמח אחרים" גמגמתי, ממש לא הייתי מוכן להתקפה הזו. בוריס הביט בי, העיניים שלו ירקו אש. "אתמול קראתי ספרים שלך" הוא לחש לחישה מאיימת. אף פעם לא ממש האמנתי שבוריס באמת יקרא את מה שאני כותב. "אה..ומה חשבת?" ניסיתי להישמע כמו מנחה של תכנית תרבות. "לא שמחתי ולא התרגשתי" הוא עדיין לחש והביט בי במבט של דרקון שהנסיכה שלו ברחה מהמגדל "אה ... איזה ספר בדיוק קראת?" שאלתי בתקווה שהוא יגיד שאת הספר הראשון ואז אני השתמש בתירוץ הידוע של בוסר וחוסר ניסיון. "את כולם!!!" רעם בוריס "קראתי את כולם. אחד אחרי שני, לילה שלם, קורא ומנסה להבין מה קנית פה כל שנים האלה. קורא ומרגיש כמו לקחו זהב שלי בשביל לעשות ממנו מסמרים, קורא כמו מטומטם ונעלב בשביל מוצרים שלי ומנסה להבין...מה???!!!"    

הבטתי בו מפוחד מחכה שישלים את המשפט, אבל הוא רק הביט בי במין עצב. "מנסה להבין...מה" חזרתי על המילים שלו באותה אינטונציה. "מאיפה אתה כותב?" הוא שאל שאלה שנשמעה לי מוכר, מהלחץ והסחרחורת שתקפו אותי לא חשבתי ושאלתי "מה?". קופסא שלמה מלאה תפניות עלילה מפתיעות עפה לכיווני פספסה אותי והתנפצה על הקיר מאחורי "מה מה !!! מה מה!!! אתה עוד לא לדעת!!!?" בוריס ממש צעק עכשיו "מה אתה מחפש כאן?" שאג. "אני באתי לקנות כמה מטאפורות" הצלחתי לחלץ מעט אויר ליצירת משפט.        

"לא מה אתה לחפש עכשיו" הוא כבר ממש השתולל "מה אתה לחפש כאן!!!?" שאל שוב והחל מתקדם לעברי, הסחרחורת החריפה ושוב ברח לי " מה?". המהלך הבא היה מהיר מאוד, מצאתי את עצמי מתגבר על כוח המשיכה בעזרתו של בוריס, שאחז בצווארי, הצמיד אותי לקיר וניתק את רגליי מהאדמה "עוד פעם מה!!!" הוא צרח לתוך פניי "תגיד עוד פעם מה נראה אותך!!! תגיד עוד פעם אחת מה ואני נשבע לך שחברים שלך יבואו פה לקנות מילים להספד ללוויה שלך!!!" ניסיתי להשתחרר, אבל כל תנועה שלי רק הגבירה את הלחץ על הגרון. "אני שואל עוד פעם: מה אתה לחפש כאן!!!?" הוא לא הנמיך את הטון. "חומרים לכתיבה אני רוצה לכתוב!!" השתנקתי. "לא!" צרח בוריס " מה אתה לחפש כאן!!!" התחלתי ממש להתפתל ולבעוט בגופו במאבק על כל טיפת אוויר שהצלחתי להכניס לריאות, הוא תפס אותי בידו השנייה והשכיב אותי על הרצפה, הופך בדרך שקים וקופסאות שהיו מונחים שם, ידו עדיין לופתת את צווארי.  "מה אתה לחפש כאן?" שאל שוב, תוך שהוא מטלטל אותי. "אני לא יודע ?" התחלתי לבכות מאמין שסופי קרב "מה אתה לחפש כאן?!!! שאג בוריס כשיד אחת חונקת והשנייה נותנת לי סטירות."תענה לי אתה שומע, מה באמת אתה לחפש כאן". "כישרון !!!!" צרחתי "אני מחפש כישרון!!" בבת אחת גלון שלם של חמצן שטף את ריאותיי מלווה את כניסתו לגופי בהשתעלויות וליחה ומבהיר לי שיומי האחרון לא יהיה היום. דרך עיניי שטופות הדמעות, ראיתי את בוריס מתרחק ממני. 

"נכון ילד" אמר תוך כדי שהוא מיישר את חליפת הטרנינג שלו שהתקמטה "אבל כישרון...כישרון אני לא מוכר..." הוא נאנח אנחה ארוכה ואחריה חייך חיוך קטן ומעושה לעברי "ועכשיו" הוא הסתובב וחזר אל מדפיו "עכשיו בבקשה ללכת ולא לחזור יותר". הבטתי בו עדיין שכוב על הרצפה מתקשה לנשום, ולמרות שבתוך תוכי רציתי לעוף משם כמה שיותר מהר, קמתי לאט, ניקיתי את בגדיי ובמקום לצאת, נשארתי שם כמה שניות והבטתי בגבו כשסידר את המדף. פילסתי את דרכי מתוך המהפכה שהשתררה בחנות בעקבות הקרב הקטן שלנו ויצאתי החוצה .

האוויר בחוץ היה קר והגשם הפסיק. הבטתי על הרצפה וראיתי פאנצ' קטן מתגלגל לו, הרמתי אותו והכנסתי לכיס.

שיהיה.