סיפורים פה

"אני צבוע" אמר בועז.

"אתה מה?" שאלתי.

"צבוע" חזר על דבריו בועז, בלי להרים את עיניו מכוסית הבלייק לייבל שהייתה מונחת לפניו על הבר, "כמו החיה" הסביר והרים את הכוסית הקטנה, כשהוא משתמש רק באגודל ובאצבע אחת. הוא שפך אותה לתוך פיו וביד השניה כבר סימן לברמן שיכין לו כוסית נוספת, "פשוט צבוע" נאנח.

ישבנו שנינו בבר מוכר בת"א, בר מרובע שמאפשר לך לראות את מי שיושב סביבך, ויותר מזה מאפשר לך לתקשר ביתר קלות עם בנות המין שני וההפך. מקום ציד מושלם לימי החורף הקרים והבודדים.

אני כבר הייתי אחרי שלושה ג'ימסונים והשוט הבא כבר חיכה לי על הבר, כך שניצבו בפני שתי אפשרויות, או לקבל את הנתון החדש שבועז הוא צבוע בלי להתווכח, להמשיך להשקות את הכבד שלי בעוד וויסקי ומבעד לעיניים שורפות לנסות לדמיין אותי ואת הבחורה שישבה ממולי, בפוזיציות משמחות או לתת לבועז את מבוקשו וזה אומר לפתח שיחה.

"מה זאת אומרת צבוע?" בחרתי באפשרות השניה.

"צבוע" נשמע בועז כמו קומפקט דיסק מקולקל "הולך רק על פגרים".

"יפה, הבנתי, אתה צבוע" קיוויתי שסגרתי עניין.

בועז התיישר, שוב אחז בכוסית שלו כשהוא משתמש בשתי אצבעות בלבד, קרב אותה אל פניו כאילו חיפש עליה סימני לכלוך נסתרים ואז בבת אחת רוקן את תכולתה לפיו, הוא פלט אנחה והסתובב אלי, "אתה יודע איך צבוע חי?" הוא שאל ואני קיוויתי שהוא יענה במקומי.

"צבוע אוכל פגרים" נתן בועז את התשובה. "הוא כמעט לא טורף, הוא מגיע אחרי שהנמר או הלביאה צדו את הטרף וגמרו לאכול וניזון רק מהשאריות. הוא לא רודף בעצמו אחרי האוכל שלו הוא לא נלחם בו, הוא מגיע בסוף, ואוכל, בלי לעבוד קשה... ולמרות שיכול להיות שהטרף לא בדיוק לטעמו או שהחלקים השווים באמת כבר נאכלו, הוא מסתפק בשאריות ונהנה. גם כשהוא כבר מחליט לטרוף בעצמו, זה תמיד יהיה מישהו חלש יותר או איטי מאוד, אף פעם לא מישהו שייתן לו פייט. ומה אתה חושב, לא בא לו לפעמים לפרק איזו אנטילופה טריה ולהתחרע עליה לבד מההתחלה עד הסוף, בלי שותפים? בטח שבא לו, אבל זה לא הוא, זה לא האופי שלו. וזה מה שאני" סיכם בועז את משנתו כפי שהתחיל אותה "צבוע".

"בסדר" אמרתי, "אבל מה הקשר בין זה לבינך, חוץ מזה שאחרי שאנחנו אוכלים אצל התימני בכרם אתה פולט ריחות של צבוע" ניסיתי להתבדח.

בועז אפילו לא חייך, "תראה את הבר הזה" אמר "מיניות נוטפת כאן מכל פינה, כולם, גברים ונשים, מקווים למצוא טיפת חום, כולם הגיעו לבד, התכנסו בתוך זירה קטנה שבה החוקים ברורים: הכנס לבד, הילחם עד טיפת דמך האחרונה, הפעל את כל כלי הנשק והקסמים שברשותך, ואם תשרוד תזכה לצאת בזוג. ואני ..." נאנח בועז ולקח שלוק קטן מהכוסית החדשה שזה עתה קיבל, "אני מחכה שאולי תכנס מישהי שאני מכיר או מישהי שאולי זיינתי פעם וככה יהיה לי יותר קל לצוד אותה בפעם השנייה, או מישהי באמת מכוערת ככה שהסיכוי שלי לקבל לא, יהיה קטן. אני לא אסמן לי מטרה חדשה ושווה, אתביית ואלחם עליה  תוך ידיעה שאולי אפסיד אבל לפחות אדע שנלחמתי."

בנקודה הזו בועז צדק. זה לא שהוא היה  גרוע עם נשים, הוא פשוט לא היה טוב בהתחלות, וזה לא שלא היו לו חברות, היו לו, פשוט זאת תמיד הייתה מישהי שסידרו לו או מישהי שהייתה ידידה טובה שלו תקופה ורק אח"כ זה הפך להיות רומנטי, או מישהי באמת מכוערת. כמו ירדנה היזיזה  הנוכחית  שלו, שנראתה באמת לא טוב אבל היוותה פתרון נוח לימים הקרים.

"שטויות" אמרתי "אז אתה לא מהיר עם נשים, אז מה? יש נשים שדווקא אוהבות את הלאט הזה, זה עדיין לא הופך אותך לצבוע."

"זה לא רק זה" המשיך בועז, "זה מלווה אותי כל החיים, אני אף פעם לא מסתכן, תמיד הולך למקום הקל, המוכר. בצבא יכולתי ללכת לגיבושים של הסיירות, אבל אבא שלי סידר לי ג'וב, בגלילות, תחת איזה חבר שלו שהיה מפקד מודיעין".

"תגיד תודה" אמרתי "אתה יודע איזה חרא אכלתי בגבעתי 3 שנים?". "אני רוצה לטעום קצת חרא" אמר בועז ודמעות בעיניו."יכולתי לפתוח את העסק שתמיד רציתי, לקחת את המענק שקבלתי מהצבא ולקפוץ למים, אבל לא, אני חייב ללכת ללמוד, למה? כי ככה צריך ונהוג. ומה קורה עכשיו? אני  תקוע כבר 3 שנים במקום המסריח הזה שקוראים לו אוניברסיטה, בלי לגמור את התואר המחורבן, שגם אחרי שאני אגמור אותו לא יהיה לי מה לעשות איתו".

"בסדר" אמרתי "כולם לומדים באונ..." "לא רוצה כולם!!!" צעק בועז  "אתה לא בא לאריה ואומר לו זה בסדר, כולם אוכלים חרא ואוכל משלשום, זה לא מעניין אותו כולם, הוא לא יוותר, אם באותו רגע בא לו לפרק זברה טרייה, אז הוא יתנפל על זברה, ייקח בחשבון שהוא יכול לחטוף בעיטה ולסיים את היום רעב עם צלעות שבורות וכל החיות יסתלבטו עליו כי הן שבעות מהחיפושיות המגעילות  שהם מצאו וטרפו כ"כ בקלות ובלי להסתכן. אבל קיים סיכוי שהוא יישב לו על איזה עץ עם פולקע של זברה וישתין על העולם!!! וזה מה שאני רוצה" התחיל בועז קצת להרים את הטון "אני רוצה זברה!!!!.

נשתרר שקט במקום, אני לא העזתי להרים את עיניי מהבר, זה מה שחסר לי, שיזכרו אותי בתור החבר של המסטול שביקש זברה מהברמן באמצע הלילה.

כשכבר הרמתי את העניים מהרצפה, ראיתי שהדממה לא נוצרה בגלל בועז, אלא בגלל הבחורה שנכנסה למקום היא הייתה ...איך בועז אומר...זברה אמיתית.

היא הייתה מסוג הבחורות שידעת שלעולם לא יהיו לך. כיאה למלכה אמיתית היא נכנסה מחוזקת בפמליה של שתי בחורות שלא נראו טוב כמוה,  אבל הקרבה שלהן אל ההילה שלה, הפך גם אותן לשוות אמיתיות והן ידעו את זה.

אפילו את הברמן, שיוצא לו להתחכך בבחורות כאלה לא מעט, קלטתי מארגן את עצמו לפני יציאתו למשימת "מה אתן שותות?"

כשהורדתי את המבט מהן ראיתי את בועז מסתכל עלי במבט מוזר "שלא תעיז" אמרתי לו אבל זה כבר היה מאוחר מדי "אין לך סיכוי" עוד הספקתי לצעוק אחריו, אבל בועז כבר היה בדרך אליהן, בדרך לצוד לו איזה זברה.

הנמכתי את עצמי בכיסא למינימום כזה שלא קושר אותי אליו אך כזה שמאפשר לי להציץ ולראות מה קורה.

המהלך הבא היה די מהיר. מרחוק ראיתי את בועז מתקרב למלכת הזברות בצעדים די בטוחים, הוא נעמד מאחוריה וטפח לה בעדינות על הגב היא הסתובבה אליו מצוידת בחיוך שציירים היו חותכים אוזן בשבילו. חיוך שמימי שנמשך כשלוש שניות, עד שהזברה הבינה שהטופח על גבה, לא ממש מוכר לה ולשאר להקתה. החיוך הפך לסתם סט מושלם של שיניים לבנות שאומרות "תודה, אבל לא תודה". מרחוק ראיתי את בועז ממשיך לדבר ומנסה להסביר משהו שהיא כנראה לא הבינה, כי הוא נאלץ להשתמש בהמון תנועות ידיים, החיוך כבר מזמן נעלם ואת מקומו תפס מבט שמשדר מצוקה ועיניים מרצדות שמבקשות עזרה. כשבועז התחיל ללוות את הסבריו במגע ובתפיסת ידה, ידעתי שזה הסימן שלי לקום מהמסתור שלי ולהציל את הצבוע המסכן והרעב שחשב שהוא הולך לצוד זברה, אבל הסתבך עם לביאה אמיתית. כשהגעתי אליו ראיתי שאחרתי קצת, שתי גורילות בדמות שומרי הבר הגיעו אליו לפני וב"אלגנטיות" מוסוות מאוד, הרימו אותו ושלחו אותו אל הרחוב הקר, חבול ובלי ארוחת ערב.

ניסיתי לעזור לבועז לקום, אבל הוא, כיאה לשיכור אמיתי, דחה את עזרתי וניסה לקום לבד, תוך שהוא מדגים באופן מרשים בובה אנושית של נחום תקום.

"בוא" אמרתי והגשתי לו נייר טואלט לנגב את הדם מהפה, מזכרת מאחת הגורילות בבר   "נלך לאוטו. אני אקח אותך הביתה...אתה כבר מחוק לגמרי".

"איזה קרב הרבצתי שם, אה?" חייך אלי בועז חיוך מדמם.  

"כן, היית גדול" אמרתי.

"נאבקתי עליה עד טיפת הדם האחרונה" אמר בועז תוך כדי שהוא משתמש רק בשתי אצבעות לנגב את הפה.

"חבל לך על הזמן" אמרתי "אתה צריך לראות איך הם נראים, לכלכת אותם יופי בדם שלך".

"כן אה" אמר בועז.

המשכנו ללכת ברחוב החשוך והקר לכיוון האוטו.

"רק מה" הרגשתי צורך לשבור את השתיקה "בפעם הבאה תלך על מישהי בגודל שלך, מישהי שיש לך סכוי איתה, גם האריה יודע שזה מסוכן להתקיף פיל, אז הוא מסתפק בזברה או באיזה ג'מוס קטן, הוא לא הולך כנגד כל הסיכויים, למרות שאולי לפעמים בא לו להכנס באיזה דמבו" השתמשתי בעולם המושגים של בועז.

בועז עצר, הסתובב אלי "אתה צודק" חייך "אולי בגלל זה הוא רק מלך החיות. מי יודע מה היה קורה אם הוא היה מכוון קצת יותר למעלה ומסתכן קצת יותר. אני בטוח שלביל קלינטון אמרו הרבה פעמים: עזוב בשביל מה לך לרוץ לנשיאות? מה הסיכוי שתבחר? עדיף לך להשאר סנטור קטן... וכמה פעמים שמע מייקל ג'ורדן את המילים: תשמע עשית את שלך אתה בן 35! הגיע הזמן שתפרוש... ובמקום זה קיבלו אותו לעוד 5 שנים מופלאות... וביל גייטס ואלפרד היצ'קוק, וכל אותם גיבורי עולם, שכיוונו גבוה ועשו משהו שהוא קצת יותר ממה שציפו מהם ובזכות זה הגיעו לגדולות. הסיכוי שהייתי יוצא עם הבחורה מהבר, הוא כמו הסיכוי שלך להתקבל ללהקת המחול של כרמיאל, כמעט לא קיים, אבל הוא סיכוי, ואני כמו כל האנשים הגדולים בהסטוריה לפחות ניסיתי".

המשכנו ללכת בדממה נושמים את הלילה, חשבתי על מה שבועז אמר, נכון שהוא שיכור מסריח, אבל לא יכולתי שלא להריץ בראש את כל הפעמים בהם ויתרתי על דברים שרציתי לעשות, רק בגלל שאנשים אחרים אמרו לי שאין לי סיכוי לבצע אותם. נזכרתי  איך אבא שלי צחק, כשסיפרתי לו על הרעיון שלי לפתוח בית ספר ללימוד עידוד כדורגל וכתיבת שירי אוהדים (בשנה השניה היו לומדים יצירת גל וקיפול מטוסים ארוכי טווח) ואיך המורה שלי לכימיה אמר שעדיף לי להתרכז בציון גמר שלי ולא בשטויות, כשסיפרתי לו על ההמצאה שלי – מיקרוגל שמקרר.

נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע בשקט, מרוכזים איש איש במחשבותיו הפרטיות. בועז שאל אם אכפת לי לעצור לו אחרי הרמזור. "למה, אתה צריך להקיא?" שאלתי. "לא" השיב בועז בשקט "אני אקפוץ לירדנה",  "מה!!?" צעקתי "לירדנה? ירדנה המכוערת?!!! אתה שעה מנפח לי את המח בסיפורים מהנאשיונל גאוגרפיק על צבועים ושאר חיות הג'ונגל, גורם לזה שיעיפו אותנו מהבר, כשעוד הייתה לי חצי כוס על השולחן, מזיין לי את השכל על ביל קלינטון ועל מייקל ג'ורדן ובסוף אתה רוצה לגמור את הערב אצל ירדנה, מה עם כל הקישקושים שלך על להיות אריה, על לכוון גבוה?"

בועז שתק וחייך אני עצרתי לו אחרי הצומת, הוא פתח את הדלת ואז פנה אלי "לא ויתרתי על להיות אריה, ואני עדיין מאמין בלכוון גבוה, רק ש..." החיוך חזר לשפתיו  "רק ש ... מה ?" שאלתי.

רק שבנתיים צריך לאכול משהו ..לא?"

הוא יצא החוצה והחל מתרחק מהאוטו, דרך המראה ראיתי אותו מסדר את השיער כשהוא משתמש רק בשתי אצבעות.

"מיקרוגל שמקרר" חשבתי "באמת המצאה מטומטמת"