סיפורים פה

היה לי דייט עם אלוהים, ככה אחד על אחד כמו שצריך.

אנחנו נפגשים מדי פעם ברחוב ותמיד חוזרים על אותם דברים. "מה קורה", "מה אצלך",  "יש מישהי, אין מישהי" ותמיד בסוף אומרים "טוב, אז חייבים לשבת מתישהו להוריד איזה דרינק ולדבר", "כן כן חייבים" ותמיד זה נגמר ככה ואנחנו לא מתראים עד הפגישה המקרית הבאה.

לפני שבוע פיטרו אותי מהעבודה וכשחזרתי הביתה מצאתי את גלית בוכה, שככה היא לא יכולה יותר והיא רוצה מישהו רציני לידה, שיתמוך בה וייבנה אותה. לך תסביר לה שקשה לעזור בבנייה כשאתה בעצמך זקוק לשיפוץ.

בקיצור אחרי שעה הייתי שוב לבד אחרי כמעט שנה של ביחד.

אז עשיתי מה שאני תמיד עושה אחרי שהן עוזבות אותי, ירדתי לשנקין להסתכל על בחורות יפות ולקנות לי מתנה.

תוך כדי הליכה חשבתי , שדווקא את אלוהים בא לי לראות עכשיו. לא הספקתי לסיים את המחשבה ולהתרכז בג'ינג'ית שעל הקטנוע ממולי וראיתי אותו יוצא מהחנות הזאת של הקריסטלים בפינה, עמוס בשקיות.

"היי" אמרתי. הוא הסתכל עלי, חייך, הניח את השקיות על הרצפה, ניגש אלי וחיבק אותי. היה לי קצת לא נוח, היחסים בנינו אף פעם לא כללו חיבוקים. לפעמים הייתי מוריד לו קטנה על הכתף, והוא היה מחייך בביישנות. אבל חיבוק, ועוד צמוד כמו שהוא נתן עכשיו, לא זכור לי.

"מה קורה איתך?" שאלתי אחרי שהוא שחרר אותי. "אתה עסוק עכשיו?" הוא ענה על השאלה בשאלה, "בוא נשב נשתה משהו" הוא לא חיכה לתשובה והחל להתקדם במורד הרחוב.

הצעתי שנכנס לקפה של גיורא, מכירים אותי שם. רציתי שיהיה לי יותר נוח.

"אז מה שלומך?" הוא שאל אחרי שהזמנו שנינו תה עם נענע בלי תיון.

"בסדר" אמרתי "פיטרו אותי מהעבודה, חברה שלי זרקה אותי, ואני חושב שיש לי התחלה של טחורים".

"ומה עוד?" הוא שאל כאילו לא שמע כלום ממה שאמרתי.

אז סיפרתי לו קצת על מה שעבר עלי מהפעם האחרונה שדיברנו וזה היה די מוזר, הרגשתי מנותק מהסיפור, כאילו אני מספר דבר שקרה למישהו אחר.

"...וכשהגעתי סוף סוף לרמאללה, הסתבר שהיחידה שלי בכלל נמצאת ליד רפיח וקצינת הקישור שלחה אותי לשם בטעות..."

בכלל לא הסתכלתי עליו כשדיברתי. אני אפילו זוכר רגעים שחשבתי על דברים אחרים תוך כדי דיבור.

"...אני נשבע לך גמרתי אחרי דקה ואחרי זה לא עמד לי יותר...". סיפרתי תוך שאני בודק את המלצרית החדשה. טעם טוב יש לגיורא.

"...וזהו, מסתבר שעל הגרירה אני צריך לשלם 250 שקל והקנס זה עוד 360 כי חניתי 4 גלגלים על המדרכה...".

ואז קלטתי שהוא באמת מקשיב! אני שופך את חיי כמו סיפור חייו של אוליבר טוויסט והוא באמת מקשיב.

כשסיימתי הייתה שתיקה. נגעתי בתה והוא היה קר. לקחתי שלוק בכל זאת, כי הגרון קצת צרב לי.

הוא הסתכל עלי. ופתאום קם ואמר "טוב, אז נהיה בקשר" ופנה ללכת.

"רגע" צעקתי אליו  "זה כל מה שיש לך להגיד???".

הוא פנה אלי כלא מבין "רצית שאני אגיד משהו?" הוא שאל.

"מה זאת אומרת?!  בטח שרציתי!!! אני פורש לפניך את כל חיי, עושה חרקירי, שם על השולחן את הלב, הכבד והטחול, ואתה אומר לי 'נהיה בקשר'?! אתה לא חושב שיש לך קצת אחריות על כל הסבל הזה שלי?".

"לי יש אחריות?" הוא חייך "אתה מת על הסבל הזה, אתה מכור אליו, אתה מחבק אותו ועושה איתו אהבה ולי צריכה להיות אחריות עליו?".

"אני אוהב את הסבל!!??" עניתי "אני מתייחס לסבל שלי כמו שחייל גולני מתייחס לשפשפת שלו, לא אוהב אבל לומד לחיות איתה".

הוא חייך, אפשר לומר אפילו צחק "אני אוהב את חוש ההומור שלך, אתה צריך להשתמש בו יותר, ניפגש"  ושוב פנה לכיוון הדלת.

עכשיו כבר ממש רתחתי "יא מניאק!!!" צעקתי אחריו.

נהיה שקט, הכול קפא, גיורא הרים את הראש מעל הדלפק, המלצרית החמודה התיישבה ליד אחד הלקוחות בהלם.

אבל אני לא נרגעתי "אתה לא מתבייש???" אפילו לא הנמכתי את הטון "אתה הרי יודע את התשובה, נכון? אז תגיד לי כבר מה לעשות! מה?, להניח תפילין, לתת צדקה, להפסיק לזיין, להפסיק לאונן, לנסוע להודו, לחזור בתשובה, ללמוד טאי צ'י, מה לעשות?"

החיוך שלו נמחק, הוא הסתכל עלי במבט רציני ושאל בשקט "מה? אתה רוצה שאני אגיד לך מה לעשות?"

"כן" לא הורדתי את הווליום  "אני אעשה הכול".

"גם אם זה יחייב אותך לוותר על הדברים שאתה הכי אוהב?" הוא שאל בפנים קפואות

"כן. כן הכול"

"גם אם זה יכאיב כמו ייסורי הגיהינום?"

" כן" לחשתי "אתה אלוהים. אני אעשה כל מה שתצווה."

"אם כך" חזר החיוך לשפתיו "אני מצווה עליך להיות מאושר לנצח"

הוא הסתובב, יצא, והשאיר אותי עם החשבון.