סיפורים פה

החזקתי את האקדח צמוד ללב. הקנה שלו היה חם, הנשימה שלי השתוללה, "אני הולך לקבל התקף לב" חשבתי. עצמתי את העיניים וניסיתי להירגע.

הפנים שלה מיד הופיעו אצלי בתוך הראש: השפתיים האדמדמות, השיער הצהוב, דק כמקלות, העיניים הכחולות, שהיו כה מופתעות והחור הקטנטן במרכז המצח. כ"כ קטן. נראה אפילו כמו לכלוך. כל כך זעיר וזניח, עד שאם הייתי רואה אותו בנסיבות אחרות, הייתי אומר כבדרך אגב: "נקי את המצח, יש לך שם משהו". טוב, הכנסתי את האקדח לתיק, החלק הקשה מאחורינו. עכשיו רק צריך לצאת החוצה, לסגור בטבעיות את הדלת, להיות רגוע, וללכת הביתה להתקלח. מאוד פשוט. רק לא לעצום את העיניים, שהתמונה לא תחזור אליי.

פתחתי את הדלת ויצאתי אל חדר המדרגות. הדלת נסגרה מאחורי בטריקה עמומה. הורדתי את הכפפות והכנסתי אותן לתיק, הוצאתי את המפתח ונעלתי. לקחתי עוד נשימה והתחלתי לרדת במדרגות: בהתחלה אחת אחת, ומהר מאוד עברתי לקפיצות שתים שתים. כשהגעתי לקומה השנייה, שמעתי את הדלת בקומה הראשונה נפתחת. חשבתי לעצור לדקה ולחכות שהשכן ייצא, אבל בהחלטה של רגע החלטתי לנסות להספיק לחמוק ולהמשיך בריצה החוצה.

עברתי בריצה את הדלת שממנה בקע צליל המנעול הנפתח וממש, כשכבר פתחתי את דלת האינטרקום, שמעתי מאחורי, "יואל!! יואל, חכה רגע, יואל!!". עמדתי עוד רגע, מחזיק את דלת הכניסה חזק חזק, חושב מה לעשות, עד שלבסוף שחררתי אותה ונתתי לה להיסגר לפניי. הסתובבתי ועליתי את שמונת המדרגות לקומה הראשונה. "כן, גברת שפילמן, איך אני יכול לעזור לך?" חייכתי אל הזקנה שעמדה מולי עם חלוק פרחוני, מחזיקה את הדלת חצי פתוחה. "תראה, יואל חמוד, אני לא רוצה ללחוץ, אתה יודע שאני שונאת להיות נודניק, אבל לא שילמתם את הרבעון האחרון של ועד הבית וזה כבר עוד מעט סוף החודש, ובאמת, לא הייתי לוחצת אם זה לא היה חגים ולא היה צריך את כל המתנות לגנן ולמנקה... אז אם לא קשה לך, תגיד לדלית שתקפוץ אליי עם פנקס צ'קים".

רק לא לעצום עיניים, לא לראות אותה. "אם יש לכם איזושהי בעיה עם כסף, אני יכולה לפרוס לכם את זה לשני תשלומים... אבל אין לי לב להסתכל ליבגני וארקדי בעיניים ולהגיד להם שאין לי כסף בשביל איזה בקבוק יין עלוב". הכנסתי את היד לתיק ומיששתי את האקדח. "גברת שפילמן, אין שום בעיה, את צודקת, פשוט אני ודלית קצת היינו עסוקים". רק לא לעצום את העיניים. "בואי, אני אתן לך מזומן עכשיו". עזבתי את האקדח והוצאתי את הארנק, שלפתי מתוכו שני שטרות של מאה והגשתי לה. "רק שיבגני וארקדי יהיו מרוצים". הפנים שלה זרחו, "אוי, אני ידעתי שאתם ילדים טובים. הרבה יותר ממשפחת כץ מקומה שלישית", היא דיברה בלחש פתאום. "לא מספיק שהם לא זורקים את השקיות זבל לתוך הפח, אלא רק מניחים אותם על יד, גם שני הילדים הפושטקים שלהם, שוב קלקלו את הממטרות במשחקים שלהם, ואני עוד אצטרך לרדוף אחריהם שבועות בשביל המאתיים שקל העלובים של הוועד בית, אבל אתם ילדים טובים, נכון?". "נכון מאוד, גברת שפילמן", התחלתי להתרחק. "אז להתראות וחג שמח", אמרתי בחצי חיוך, הסתובבתי והתחלתי לרדת במדרגות. "חג שמח חמוד, ותמסור גם לדלית".

יצאתי החוצה. נשברתי ועצמתי את העיניים. היא מיד הופיעה שם: יפה כמו מלאך, עצובה קצת, מביטה בי בעיניים נוגות, מחייכת קצת ואומרת לי, "יואל, אנחנו צריכים לדבר". ואני רק מביט בה, ובראשי כבר חושב: איפה השארתי את הכפפות? ואיך אני שולף את האקדח. ממש יכולתי לראות בדמיוני את הבעת הפליאה בעיניה, את ניסיון ההבנה. ואז רק הרעש העמום של הקליע, העובר דרך משתיק הקול, ומשם בקו אחד דרך מצחה הבהיר ואז שקט קצר, ושוב, רעש עמום של הגוף חסר החיים, צונח אל הספה ואז השקט הארוך, הסופי. עוד מבט אחרון בפניה היפים, המלאכיים... הו, אלוהים אכזר, למה אתה עושה אותן כל כך יפות דווקא ברגעים האלה?   

פקחתי את העיניים, ומצאתי את עצמי ברחוב הראשי ליד בית קפה קטן. נכנסתי והזמנתי לי אספרסו כפול. רק להישאר ערני. הספל הגיע, ואני לגמתי ממנו שתי לגימות ארוכות. "אני מתחיל להחליד" חשבתי לעצמי. הפעם זה היה ממש קרוב. היא כבר הושיבה אותי מולה, והמשפט הנצחי, "אנחנו צריכים לדבר" כבר נאמר. איך לא ראיתי את הסימנים?... מאז אורית לא הייתי כל כך קרוב להיכשל, וזה היה לפני כמעט 12 שנה כשרק התחלתי עם זה, מאז מעט מאוד בנות הספיקו לומר לי, "אנחנו צריכים לדבר". מה יש לי? שאלתי את עצמי כמעט בקול רם, למרות שעמוק בפנים ידעתי את התשובה. ליאור.

"אל תחשוב על זה אפילו" השתקתי את החלק במוח שאחראי על הנוסטלגיה, "היא הייתה עוזבת אותך, ואתה יודע את זה". אבל האמת היא שלא ידעתי את זה. אומנם היו קצת סימנים, אבל אחרי שחיסלתי אותה (עבודה נקייה מאוד דרך אגב) התחילו אצלי המחשבות שאולי הקדמתי קצת. שאולי היא לא הייתה עוזבת אותי בסוף.

ליאור הייתה משהו מיוחד. גם הרגשות שלי אליה היו שונים ממה שהכרתי, אבל אז כבר הייתי מתוכנת מדי בקטע של ה"רל"פ" (רציחות לפני פרידה). וחוץ מזה, היא הגיעה אחרי יעל, שאותה ממש לא צפיתי (עזבה אותי יום לפני שהיינו אמורים לעבור לגור יחד), כך שנשבעתי שאותי לא יפתיעו יותר, אני אהיה מוכן.

ליאור הייתה ממש בסדר, שבוע אחרי שהכרנו, היא כבר נתנה לי את המפתח לדירה שלה.

אחרי שבועיים היא באה איתי לחתונה של גונן, וכל החבר'ה שלי מיד התאהבו בה, וגם קיבלתי רמיזות מכל עבר שזהו זה, זה זה. ההורים שלי היו מאוהבים בה והייתי מוצא את עצמי בארוחות שישי יושב בצד ומביט בערימות תשומת הלב שהיא הייתה מקבלת.

אבל אני ידעתי, ידעתי כל הזמן, עין אחת שלי תמיד הייתה פקוחה, והאקדח והכפפות תמיד היו בכוננות. והשאלה הגדולה לא הייתה אם זה ייגמר, אלא מתי.

הציפייה הרגה אותי לאט מבפנים. מצאתי את עצמי מעצבן אותה בכוונה, יורד עליה ליד אנשים, מסתגר בתוך עצמי ולא מדבר איתה ימים שלמים, עושה כל דבר נוראי רק כדי לגרום לה לעזוב אותי.

אבל זה לא קרה.

"אתה פחדן!", אמרה לי יום אחד אחרי שהתעלמתי ממנה כמה שעות. "אתה פחדן! אבל אני לא מוכנה לוותר עליך", לחשה וניגבה דמעה שהחלה יורדת לה על הלחי. "אני אוהבת אותך". המשכתי לשבת בפנים קפואות מול הטלוויזיה, "פחדן", סיננה ויצאה מהבית.

בסוף חיסלתי אותה כשהיא ישנה.

בימים הראשונים אחרי החיסול עוד הרגשתי טוב, אבל אחר כך החלו להזדחל מחשבות קודרות שאמרו, שאם רק היית נותן קצת יותר מעצמך, אולי זה באמת לא היה נגמר.

סימנתי למלצר לעוד אספרסו.

ועכשיו דלית, דלית שנשבעתי ללכת איתה עד הסוף, שסיפרתי לה את כל סיפור ליאור (כמובן, בלי להסגיר יותר מדי פרטים), והבטחתי שהפעם אני נותן את כולי. הפעם אני לא משאיר אפילו זרת מחוץ לקשר, אפילו את האקדח הנחתי רחוק. דלית, שהסימנים על הפרידה זעקו למרחוק, אבל התעלמתי, נתתי צ'אנס, דלית... הבת זונה.

קמתי בטירוף, מתעלם מהמלצר שבדיוק הגיש לי את הקפה השני, זרקתי כמה מטבעות על הדלפק ויצאתי במהירות מחוץ למסעדה. התחלתי לרוץ ברחוב, עושה את הטעות הכי גדולה בספר, חוזר למקום הפשע.

נכנסתי לדירה באמוק ומצאתי אותה שוכבת בדיוק באותה פוזה שבה השארתי אותה, המבט ההמום שהיה לה  כבר נעלם והחליפה אותו הבעה של השלמה. הוצאתי את האקדח ויריתי עוד שני כדורים על הגוף הדומם. "ניסית לעשות לי תרגיל, אה?" צעקתי אל הגופה. "משכת אותי יפה... חשבת שאני לא אעלה עלייך?" יריתי עוד כדור והכנסתי את האקדח לתיק. פתחתי את הדלת, הסתובבתי אליה. "בת זונה", סיננתי וירקתי לכיוון.

 יצאתי אל הרחוב והתחלתי ללכת בו דומם, הרגשתי עכשיו הרבה יותר טוב.

חשבתי על ליאור.

היא הייתה עוזבת אותי בסוף, אני יודע. גם אם לא באותו רגע אז אחרי חודש, אחרי שנה שנתיים, בסוף זה היה נגמר. היא הייתה נפרדת ממני.

אני בטוח.