אני יודעת שנעלמתי. אני חיה וקיימת. אין לי ממש מה לכתוב, כי המצב רוח הנוראי הזה די החריב את הצד הזה בחיים שלי. שלושה שבועות אכלתי כאילו אין מחר. ההערות מהמשפחה התחילו להגיד - 'לא כדאי שתאכלי קצת פחות?' וכאלה. בימים האחרונים התחלתי לחזור לשגרה, וטוב שכך. עדיין יש מעידות, אבל פחות מהן. עדיין קשה לעבור כל יום בגלל כל כך הרבה סיבות שגורמות לי לרצות לאכול כל מה שרק נמצא מולי, אבל אני משתדלת. תאחלו לי בהצלחה, ג'ינוט.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
